הבלוג של הדוד הבלונדיני

מי היה מאמין,

שאצליח לגעת באושר

ואז אאבד אותו באותה המהירות שבא הגעתי אליו?

טוב, אני מניח שכולם בעצם.

קצת עצוב, בעיקר הרבה כואב.

לא מבין, בעיקר לא מאמין.

איך יכול היות, שהפחד שוב ניצח.

גם כאן, במקום שהיה אמור להיות הכי תמים ונקי וטהור ומושלם.

הפחד המזדיין הזה ניצח.

חתיכת בן זונה מניאק.

ניצח בקרב, במערכה, אני רוצה לומר שלא במלחמה.

אבל אני כבר באמת לא יודע.

אין לי כח.

הוא שבר אותי.

למה זה טוב בכלל?

לא מבין איך אחרי כל מה שחווינו אנחנו מוכנים לוותר על הכל.

לא על חלק. לא על פריזמה. על הכל. על פאקין כל דבר טוב שהיה לנו.

מכירים את זה שאומרים שאתה לא מעריך שום דבר טוב עד שאתה לא מאבד אותו?

אז הינה, היה לי משהו. הערכתי אותו בזמן אמת. וזה לא שווה פאקין כלום. כי עדיין איבדתי אותו ועכשיו רק כואב לי יותר.

ואני אפילו לא יודע מה לעשות עם זה.

לא מבין למה יש רק דרך אחת. לא מבין למה אני חייב ללכת אחרי כולם בשביל הבנאלי הזה.

אני מקווה שאצליח להרים את עצמי יום אחד ולחזור לדרך שלי שהובילה אותי למקום המדהים הזה.

ומי יודע, אולי שוב פעם זה יוכיח את עצמו. אולי אעלה מן העפר ואפרוש כנפיים כעוף החול, אתגלה במלוא תפארתי ואאיר את כולם ואצליח פעם אחת ולתמיד להישאר שם.

אז אולי גם אוכיח לעצמי שוב, שהדרך שלי היא הדרך היחידה והיא תמיד משתלמת בסופו של דבר.

עד אז, כנראה שאצטרך שוב פעם לאסוף את החתיכות והשברים שלי לאט לאט ולהתחיל מהתחלה.

פעם אחת נוספת.