אני קורא עכשיו, במקוטע ובחוסר סדר, מבחר שירי הייקו, שתורגמו לעברית על פי "מבוא להייקו" של הרולד ג. הנדרסון. המתרגמת, יהודית כפרי, לא שמרה על מבנה ההברות המסורתי, והרשתה לעצמה לחרוג ממנו. שזה די בסדר, לטעמי. כך או כך, פוסט מורחב יותר יגיע (אולי) אחרי שאלמד קצת יותר על העסק. בינתיים, קבלו שיר של מַטְסוּאוֹ בָּשוֹ, שמזכיר מאוד ציור מפורסם של מגריט:

אָבִיב שֶׁאִישׁ לא רָאָה

עֵץ שָׁזִיף פּוֹרֵחַ

בַּצַּד הָאַחוֹרִי שֶׁל הַמַּרְאָה

ונדמה לי שבשו עושה משהו יפה בהרבה. הוא לא רק מצהיר "זו לא מקטרת" (זה ייצוג של וכו'), הוא קובע עמדה. בצד האחורי של מראות יד יפניות (כך בהערת שוליים בספר) היה בדרך כלל ציור. אחד מהנושאים המועדפים על הציירים היה ענפי שזיף. בשו אומר "זה לא אביב", אולם הוא אומר זאת בעצב. השלילה שלו, שלא כמו מגריט, אינה שלילה ישירה, הצהרתית. הוא מכריז על האביב, ואז שולל את אפשרותו.

אני לא בטוח שאני מצליח לשים את האצבע על הסיבה שבגללה כל זה מעציב כל כך. ניסיון נוסף (וכאן אני פוסע בזהירות לתחום שאני בקושי מכיר): אחת הקונוונציות העיקריות בשירי הייקו היא אזכור עונת השנה, בין אם במפורש ובין אם באמצעות סימן (נניח, פריחת הדובדבן לאביב, שלג לחורף). אבל השיר הזה לא מתייחס לאביב, הוא מתייחס לייצוגו. המרחק של הדובר מפריחת עץ השזיף אינו גדול בהרבה מהמרחק של הקורא מפריחת הדובדבן בשירים אחרים שלו. בשיר הזה, כמובן, המרחק הוא כפול. ועדיין, עץ שזיף "פורח" בהווה מתמשך ומוארך.