"מתחת לאף שלך", מקבץ מאמרים של ג'ורג' אורוול (תרגם: יועד וינטר-שגב), הוא מעולה ממש. באחד המאמרים היפים בספר, "פוליטיקה והשפה האנגלית" (שקראתי, כמה ראוי, בתרגום), מבקר אורוול את הכתיבה בזמנו ויוצא, בין השאר, נגד "מילים חסרות משמעות":
"בסוגי כתיבה מסוימים, במיוחד בביקורת אמנות וספרות, נתקלים לעתים קרובות בקטעים ארוכים שהם נעדרי משמעות כמעט לחלוטין. מילים כמו 'רומנטי', 'פלסטי', 'ערכים', 'אנושי', 'סנטימנטלי', 'טבעי', 'ויטליות', כפי שהן משמשות בביקורת אמנות, הן חסרות משמעות לחלוטין, במובן זה שלא רק שהן לא מצביעות על אף אובייקט בר-גילוי, אלא שהקורא אפילו בכלל לא מצפה שהן יעשו זאת" (עמ' 218).

עכשיו, קראו נא את אותו דבר, הידוע בכינויו "המאחורה של הספר":
"במאמרים אלה מתגלה סופר שהוא ישיר ומחוספס באותה מידה שהוא אירוני ודק אבחנה [...] לאורך רוב תקופת יצירתו סבל אורוול ממחלות וממחסור, אך מאמריו מלאים אמונה ברוח האדם. [...] אך מכל מאמריו עולה קריאה לשוויון בין בני אדם, לשימור יופיו של הטבע, למציאת דרכי ביטוי אמיתיות וכמובן – כמו שרק אורוול יכול – לשחרור מכל סוג של רודנות".

נו באמת.

ואם אנחנו כבר כאן, קבלו עוד קטע שחותר תחת עצמו, הפעם של רוסו מ"הווידויים":

"הקורא ייתקל יותר מפעם אחת בתוצאותיה המוזרות של הנטייה הזאת, המיזנתרופית והקודרת כל כך למראית עין [נטייתו לבדידות – א.ש.], אף שלאמיתו של דבר היא באה מלב גדוש רגשות חיבה, אהבה וידידות ענוגה, שמחמת חסרונם של יצורים ממשיים שדומים לו, נאלץ להיזון מיצורים שבבדיון" (עמ' 66)

אני שונא את רוסו. שונא. שונא. שונא.