איתמר ואנוכי חלוקים בסוגיה קשה, שמאיימת לפצל את הבלוג ל"ההם איחוד" ו"ההם מאוחד". אנא האזינו בשימת לב והכריעו.

ובכן, את הרעיון הצעתי אני, והוא הולך ככה:

לפעמים, יש ספרים שאין מה לומר עליהם. אתה קורא את "W או זיכרון הילדות". מה תגיד עליו שלא אמרו? מה תחדש שלא חידשו? לאילו תובנות עמוקות מני חקר אתה עשוי להגיע? ובכל זאת, אינך רוצה לוותר. אינך רוצה להניח את הספר בידך מבלי לזעוק מעל גגות העולם: קראתי. אתה רוצה לשלוח מעין "פינג" ממוחשב שלו שני קצוות: הספר המעולה שאתה אוחז בהתרגשות, בעודך ממשש עדיין את הכריכה שלו, והקוראים האחרים; אלו שכבר קראו והאזכור יעלה בהם חיוך של נוסטלגיה, ואלו שטרם קראו וצריכים. כל-כך צריכים.

מה תעשה?

אם יש לך חברים, אתה יכול לזיין להם את השכל כמה ימים, ולהגיד להם שהם חייבים חייבים חייבים לקרוא את הספר המדובר, שחייהם אינם חיים אם טרם קראו אותו. אם במקרה החברים האומללים שלך כבר קראו אותו, אתה עלול לגרור אותם לדיונים ארוכים ומשמימים שבהם אתה תדבר בהתלהבות על האוצר שכרגע מצאת, והם יתבוננו במטבעות הזהב שתעלה על השולחן באדישות מהולה בזלזול של עשירים שבעים.

אם אין לך חברים, נידונת להחנק במיץ ההתרגשות של עצמך.

לא עוד!

אני מציעה להשיק בבלוג הזה, שהוא בלוג ספרותי איכותי אם טרם הבחינותם, מעין טופס קצר שמטרתו לשלוח את ה"פינג" ההוא. הוא יהיה מורכב מכמה שאלות בסיסיות, שיאפשרו הן תשובות לקוניות והן סוג של התפייטות התחלתית שתסייע לקורא-הכותב ולקוראים האחרים לגבש סוג של אמירה על הספר.

כן, אני מודה. יש בכך מן המקומוניות. יש בכך מן הפופוליזם הזול. וכן, טמונה כאן סכנה של פשטנות.

אז מה אתם אומרים? בעד או נגד? בעד אבל לא ככה? יותר נגד מנגד? אל תהססו, לחצו על "הוסף תגובה".