הצבא הוא לא רק ממסד, כלי התקפי/הגנתי בידיה של מדינה. הוא תמיד גם מושג, ישות מנטאלית. בישראל, לכל הפחות, הפער בין המושג "צבא" לבין הדבר שהמושג אמור להצביע עליו במציאות גדול מספיק כדי להעביר דרכו משחתת.

שתי נקודות:

• מסיבה מסוימת, "צבא" הוא הומונים. כלומר, מדובר בשתי מלים, השוות בהגייתן ובכתיבתן, אולם הוראתן שונה.

במילה הראשונה (נקרא לה "צבא א'") מקובל להשתמש בשיחות נוסטלגיה מרירות-קומיות. המילה נאמרת אז במעין חיבה השמורה רק לבן הדוד המפגר מדרגה שלישית, שהשתין פעם על עצמו בבר מצווה של שלמה. בצבא זה, שעליו מצביע צבא א', מורכבת שרשרת הפיקוד מקצינים ונגדים מוכי טירוף ושחין, שתאוותם היחידה היא מעיל אמריקאי, ועיקר תפקידם – שתיית קפה שחור.

חשוב מכך, בצבא א' מביס ההיגיון הפואטי את הגיונה המשמים של המציאות. שם, אירוע מתרחש אם ורק אם סבירות הופעתו לאחר אירוע קודם נמוכה עד אפסית, ותוצאותיה קטסטרופליות אך לא טרגיות. כך, למשל, אחד הנהגים ביחידה שלי בחר להתרחץ עירום עם צינור על דשא היחידה, בדיוק ברגע שבו הגיע סגן אלוף לביקור. החייל נשפט.

צבא ב', לעומת זאת, מופיע תמיד בשיחות סלון, פרשנויות צבאיות והרהורים אסטרטגיים. לאחרונה, המושג מקובל גם בקרב הטוקבקרים. בצבא זה, שרשרת הפיקוד סדורה, נאה ורציונלית, וכל פעולה נעשית בהתחשב בממד האסטרטגי הכולל ובממד הטקטי הצר גם יחד.

שני אלה, א' וב', אינם מסתדרים היטב ביחד. ולמעשה, הם לעולם אינם מופיעים יחד באותה השיחה. את הצבא המוכר לנו, הבזוי והמקרטע, אנחנו שומרים רק לפגישות מילואים או לשיחות עם חברים. הצבא השני, הוא משמש לנו למדיניות.

• חיים הכט צווח לא מזמן שעל הצבא להפציץ יותר. הצבא, לשיטתו, לא עושה מספיק.

והנה, חיים הכט, אף שמתח ביקורת על הצבא, לא הוקע כבוגד או כערבי, חלילה. הצבא, מסתבר, יכול להיות מועמד לביקורת, כל עוד זו באה מימין. אז, פתאום, מותר להתייחס להחלטות הצבא כשגויות, חסרות תועלת או מבוצעות רע. ביקורת משמאל לכהנא, לעומת זאת, היא כבר עניין למרעילי בארות.