החזן הפסיק לשקשק בקופת הצדקה, ונשא תפילה בקול בכייני. מילים מרוסקות, לא ברורות, מעולם אחר. ובעוד אני משתדל שלא ליפול על קבר סמוך, מישהו דחף אותי הצידה, ומסר שקית ניילון לבן דודי.

"כאן יש את הנעליים של האבלים," הוא אמר לו, "את זה הם צריכים לנעול אחרי ההלוויה". בן דודי הנהן, המום מעט. הוא יליד קנדה, ואף פעם לא ממש התאקלם כאן.

"אה, ותזכור לשים את הנעליים הרגילות שלהם בשקית", סיים השליח, ונעלם. החזן המשיך לילל, לא מודע ואולי מורגל לתקריות כאלה. דפי תפילת צידוק הדין המנוילנים רשרשו ברוח.

***

סבתא שלי, ברכה אודל גורביץ, מתה ונקברה אתמול. היא היתה בת 93. בשנים האחרונות היא סבלה מאלצהיימר. בחצי השנה האחרונה, החלו כל המערכות שלה לקרוס סופית. היממה האחרונה שלה, אמרו לי, היתה מיוסרת במיוחד. כשנכנס אחי הרופא לחדר האבלים, בערב לאחר ההלוויה, זרק י', אחד הדודים שלי, לעברו: "הרפואה לא תמיד מצליחה". ואני לא התאפקתי – בדרך כלל אני משתדל להמנע מלדבר בפגישות משפחתיות; אחרת הן הופכות למכוערות מאד מהר מאד – שזו, בעצם, הנחת העבודה של הרופאים: שבשלב מסוים, לא יהיה שום דבר שיוכלו לעשות.

היא נולדה ברומניה ב-1913. היא ראתה את המשפחה מתכנסת לפיסת האדמה המקוללת הזו, ואחר כך, כבמפץ גדול, נמלטת. יש גורביצים בארצות הברית ובקנדה ובבריטניה; בכל מקום בו הגלות נוחה. הרבה יותר מאשר בישראל.

היא היתה התגלמות המודל החרדי לאישה: אינני זוכר מתי ראיתי אותה שלא בעת בישול או תפילה. אפילו בשנים האחרונות, כשכבר לא ממש יכלה לקרוא, עדיין החזיקה בספר ה"צאנו וראינו" שלה. מטבע הדברים, לא היתה תקשורת מוצלחת ביננו; מה יכלה לומר לנכדה הראשון שהסיר את הכיפה?

שנות חייה הכילו כמעט את כל המאה ה-20; היא חוותה את מלחמת העולם הראשונה כילדה קטנה, ואת השניה – כאשה בפלסטינה. אם הותירו בה חותם, אם הותירה בה מדינת ישראל חותם, מעולם לא דיברה על כך.

בבית הקברות, סמוך לקברו של סבי, עמדה מצבה לזכר משפחה שהורעלה בטרבלינקה בשנת 1942. "תהא להם אבן זו למצבה", נכתב שם. אינני אדם דתי, רחוק מכך, אבל הרמתי אבן קטנה והנחתי אותה על המצבה. היו שם עוד מספר קטן של אבנים.

***

זה התחיל רע והתדרדר משם. כשעלינו לדירה של סבתי, בה החלו את ההכנות לקראת השבעה, נד אבי בראשו והפטיר "מטה של החיזבאללה".

זמן קצר לאחר מכן הגיע האמבולנס עם הגופה. דודותי, שהן ובנותיהן היו שטיפלו בסבתי בעשור האחרון לחייה, התגברו על בכיין ואצו אל האמבולנס. הן הורחקו ממנו בתקיפות: מי שטיפל במנוחה, לא הורשה להתקרב ולראות אותה בדרכה האחרונה. טאבו.

***

"אתה יודע," אמרה לי אחותי מאוחר יותר, בבית הקברות בקרית אתא, "דיברתי עם אחת הבנות של ח'" – דודתי – "והיא אמרה לי שהיא מקנאת בי על זה שאני נוהגת. היא חולמת על נהיגה".

"אז למה שלא תנהג?", שאלתי. מחלות עיניים נפוצות במשפחה.

"זה מה שאני שאלתי. היא ענתה שאבא שלה יהרוג אותה".

***

לכל אחד דרכי ההתמודדות שלו. כשנכנסו לחדר האבלים בבוקר, בפעם הראשונה, דודי מ', תמיד ליצן, נראה שתוי משהו. "אתה יודע," הוא פנה לאבי, "מסתבר שיתומים פטורים מכל המצוות. אני מתחיל ליהנות מזה. אני חושב שאני מתרגל".

בדרך חזרה מהלוויה, אחי, אחותי ואני, צחקנו כמו משוגעים. אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה צחקנו ככה. "איך היתה הלוויה? אה, ראיתי כבר יותר טובות. הקייטרינג לא היה משהו".

***

ההלוויה היתה זוועה.

לאחר שהובאה המיטה – אלונקה, למעשה - אל בית המנוחה, ולאחר שהורחקו הנשים מן המקום, החל אחד מקרובי – הכרוז טען שמדובר ב"גאון הרב נ'" - לדרוש. הוא דיבר בניגון תלמודי, כאילו קרא דף גמרא; השפה שבפיו היתה עירוב בין עברית מודרנית ("כל אחד פועל בשטח שלו"), לשוין הקוידש, ואידיש. זה נשמע נורא. גם הטקסט לא היה הצלחה גדולה; הוא כשל בין דרשה למספד. הוא דיבר ללא ניירות, אילתר, ונראה שלא באמת התכונן למעמד.

לאחר מכן ליווינו את האמבולנס, ברגל, בדרך לבית הכנסת בו התפללה סבתי בימי מגוריה בבני ברק. בלט בנוכחותו צלם וידאו, שאף הצליח לדחוף את עדשתו אל תוך האמבולנס. המראה עורר מבוכה ורוגז; איש לא ידע מיהו ומה הוא עושה שם.

נסיעה לקרית אתא, שם חיה בשנות החמישים והשישים. עצירה בבית הכנסת בו התפללה אז. שלושה נואמים. כולם מחליטים לדבר דווקא באידיש, וזו לא האידיש התיאטרונית: בלולה, רצוצה, מילה דורסת מילה.

"מה הוא אומר?", אני שואל את אמי, שמדברת את השפה, והיא מניעה בראשה: "אני לא מבינה". וכמו להוסיף עלבון על פשע, הצלחתי לשים לב ששמו של סבי השתרבב שוב ושוב לאזכרתה; גם במותה, היא היתה נספח שלו.

היינו בערך 40-50 איש כשהגענו לקרית אתא; כשהגענו לבית הקברות שם, מרחק שתי דקות נסיעה מבית הכנסת, היינו 70-80. גם הצלם היה שם.

***

יש סרט נאצי ישן, "היהודי הנצחי" כמדומני, בה מתוארת תפילה בבית כנסת יהודי: צווחנית, דיסהרמונית, תוך ויכוחים וסחר-מכר של "עליות".

זה הדימוי שחזר אלי, בחוזקה, בהלוויה הארורה הזו. כשהגענו לבית הקברות, החלטתי לפתור לפחות דבר אחד. ניגשתי בתקיפות אל הצלם ושאלתי אותו מטעם מי הוא נמצא שם. "מה?"

"שאלתי מי משלם לך להיות כאן".

"איגוד חסידות גור". למשפחתי יש קשרים עם חסידות גור. נסוגתי לאחור. זה לא הזמן להתחיל מחדש את מלחמת החסידים-מתנגדים הגדולה. בטח לא אני. לאחותי הגדולה היו פחות מעצורים: כשהיא הבחינה בתולעת שוב, היא צרחה עליו וגירשה אותו, כמעט באלימות, מן המקום.

שאלתי את אחותי הקטנה מה עושה שם צלם של חסידות גור. היא משכה בכתפיה. "מ' תרם להם יותר מדי כסף לאחרונה. שנוררים. הוא כנראה ינסה למכור לו את הקלטת תמורת כמה אלפי דולרים".

היתה לה תקרית משלה: כשנכנסה לבית הקברות, עט עליה צעיר חרדי שלא הכירה, וצווח שלנשים אסורה הכניסה לבית הקברות; הדבר מביא אך רעות. הוא עמד נדהם, כשהיא עקפה אותו, הבהירה לו בנימוס הנדרש מן המקום את דעתה עליו ועל דעותיו, ונכנסה בראש מורם – "במיוחד!" – לבית הקברות. כנראה שנשים לא מתנהגות ככה בבני ברק.

אמי אומרת שמדובר היה באחד מבני דודי.

***

כשהגענו למקום, הדימוי האנטישמי התחזק. ההלכה קובעת כי האבלים העיקריים, אלו המחויבים בשבעה על המת, חייבים לקרוע את בגדיהם "עד מקום הלב". זו היתה הפעם הראשונה שראיתי קריעה שמתבצעת באולר.

הרב המקומי, מדובלל זקן, שלף מכיסו אולר שוויצרי, פתח את אחד הלהבים והתקרב אל דודתי, שנרתעה. לאחר שהושלמה הקריעה, צווח מדובלל הזקן כי על כל הנשים להתרחק, מיד, מן המקום; הן "מפריעות לגברים".

הוא תפס את מקומו בראש התהלוכה, והחל לקרקש בקופת צדקה ובה מטבעות. איסטרא בלגינא קיש קיש קריא. הלכנו אחריו, כשאנחנו נושאים את האלונקה. היה חם – אוגוסט, אחרי הכל – והאלונקה היתה כבדה.

ואז ההמון הסתער. המצעד אל הבור, שהתפתל בין חלקות קבר שונות, הפך לערבוביה. בשלב מסוים, לאחר שנרמסתי קלות, איבדתי את אחיזתי באלונקה. כשהגענו אל הבור, כמעט ועפתי קדימה לתוכו, כשהאידיוט עם הנעלים הגיע אל בן דודי.

אם מישהו רוצה הוכחה לכך שהיהודים אינם מסוגלים לשלוט בעולם, שיראה כיצד הם מנהלים הלוויה.

***

אם ישנו טקסט אחד מוצלח, ראוי להערכה, בהלוויה היהודית, הוא סיומו: החזן מבקש בשם המשתתפים את סליחתו של המנוח. "כל שעשינו, עשינו לכבודך; אם שגינו, אם פגענו, מחל לנו". דווקא את הקטע הזה צווח מדובלל הזקן באידיש.

עמדתי שם, כמעט על רגל אחת – הרגל השניה היתה על אבן רעועה; האופציה האחרת היתה לשים אותה על מצבה – וחשבתי שזהו, נגמר. אבל לא, למדובלל הזקן היתה מכה אחרונה להנחית על כבוד המעמד.

בדרך כלל, כשאומרים את תפילת "אל מלא רחמים", היא נאמרת "בעבור שבני המשפחה והקהל מתפללים לעילוי נשמתו". לחזן שלנו היתה גירסה אחרת: "בעבור שבני המשפחה, השכנים והקהל יתרמו, בלי נדר, לצדקה בעבורה". ה"בלי נדר" הזה ראוי לתשומת לב מיוחדת: הוא מחייב ופוטר בו זמנית. יש נדר, אבל הוא מותר. סחיטה רגשית קלאסית.

עלה בי חשק עז לתפוס את החלאה המזוקנת ולשאול אותו אם שמע אי פעם על הלבנת פנים ועל כבוד המת: כיצד העז לגרש כך את הנשים, כיצד העז להכניס דרישה לתשלום לתפילת אל מלא רחמים.

דיכאתי את החשק. כבוד המת, אחרי הכל, לא מתיישב עם קטטה זועמת בשטח בית הקברות. יצאתי החוצה.

אחד הגברים חילק שתיה קלה ליוצאים. יום חם, כאמור. אחד מבני דודי, מהפלג האירופאי של המשפחה, ניגש אליו. "תדאג שגם הנשים יקבלו שתיה," אמר בטון תוקפני. שגם הנשים.

האנשים האלה הם בני משפחה או ידידי משפחה, ברמה זו או אחרת. ובדרך חזרה, כשניסיתי להבין מדוע היתה תחושת הקבס חזקה כל כך, הבנתי שאנחנו באים מתרבויות שונות לחלוטין. אנחנו חיים במרחק של פחות מעשרה קילומטרים בקו אווירי, אבל הם עדיין חיים מנטלית בכתריאליבקה.

הנשים משועבדות. שעבוד שקט, אבל בת הרוצה ללמוד לנהוג – ואיזה עולם זה יפתח בפניה! – נחסמת על ידי אביה. היא לא תירצח, כנראה, אבל אין מחסור בשיטות להפוך את חייה לגיהנום. עצם הידיעה שהיא נוהגת, למשל, תפגום בערכה בשוק השידוכין. אולי אף תטיל כתם במשפחה – באחיותיה ובשידוכיהן, למשל. תפקידן הוא לשרת – לישון לצד אישה זקנה, חולה, במשך עשור – אבל הן לא חלק מן הקהילה: הן לא ילוו אותה בדרכה האחרונה, ואם יתירו להן להכנס לבית הקברות, הן יראו את הלוויה רק מרחוק.

אבל יש משהו נוסף. יש גועל אסתטי בעצם ההוויה הזו. השפה המשובשת, העילגת; הצווחות; ההתנדנדות בעת התפילה; הסחיטה על הקבר; האולר השוויצרי; האספסוף הדוחף. כל דבר שהוא שקט, מסודר, מהוגן, זר לה.

והגועל הזה, אני יודע, לא התחיל בי. כך חשו יהודי גרמניה הבורגנים, כשדיברו בתיעוב על האוסטיודן, היהודים מגליציה ופולין, הבלתי מתורבתים; אלו שמארק טוויין כתב עליהם במיאוס כה רב.

הרגש הזה הוא רגש אנטישמי קלאסי. ואני תוהה עד כמה מקורה של האנטישמיות בסלידה עזה מן הברבריות הזו, ואם העטו אחר כך על הרגש את התיאוריות על שליטה בעולם ובפיננסים – תיאוריות שהיו מופרכות על ידי עצם ההתבוננות בתופעה שיצרה את הסלידה.

ה"יהודים הגאים" המופיעים בטוקבקים למיניהם מאשימים את הליברלים הישראלים ב'מוסר נוצרי', בעוד שהם עצמם מחזיקים ב'מוסר יהודי'. הם לא לגמרי טועים: ירשנו מאבותינו היהודים הגרמנים – אלו שהקימו פה כל דבר ליברלי – שורת מושגים הזרה לחלוטין לתפיסה היהודית, שיש בה לא מעט מן הנצרות הפרוטסטנטית של תחילת המאה ה-20.