זהו, כנראה, החודש השחון ביותר שלי מאז התחלתי לכתוב בבלוג. מלבד פוסט אמיתי אחד, לא הצלחתי לגבש אפילו רבע פוסט ראוי לפרסום. זה די מציק. וזה מציק במיוחד בגלל שנושא דווקא יש. אי שם בתחילת החודש גילה את אוזני תומר ליכטש שיש אנדי קאופמן ביוטיוב. ואנדי קאופמן, חייבים להודות, דורש פוסט. אלא שאין לי פוסט, מלבד כמה שברי רעיונות. לפיכך, אחרי חודש נדמה לי שכבר מותר להשליך הנה את השברים, פשוט להשליך, ולראות מה יצא.

יש כמה קאופמנים. יש קאופמן המדרבק ויש קאופמן המתאבק ויש קאופמן המחקה. קאופמן המחקה, שקאופמן המתאבק הוא תת-סוג שלו, מגניב במיוחד. הוא אפילו מגניב יותר כשהוא מחקה חיקוי גרוע. הקליקו, לא תבינו בלי להקליק. וזה נהיה מגניב יותר כשהחקיין מתחיל לחקות היטב, וכמעט שנעלם. וזה מגניב במיוחד כשאותו חקיין, מין לטקה שכזה, עושה את מייטי מאוס. כשהוא עושה את זה הוא כבר לא רק מצחיק כמו תאונת קריוקי, הוא מצחיק כמו 4'33″ של קייג' (רק מצחיק).

אפשר להגיד שהמייטי מאוס הזה אומר לנו משהו על אזורי הגבול של השיח, על הכללים הבלתי נראים של תנועות הגוף, מבטי המבוכה והשפה, על הגדר החשמלית של הקונבנציות החברתיות. זה נכון, או, לפחות, ניתן להשתמש ככה בקאופמן, גם אם לא זו כוונתו. אפשר, מצד שני, לראות דברים אחרים שלו, כמו הקטע המדהים הזה, שרוכב על "מייטי מאוס" לכיוון אחר לגמרי, שקשה יותר לצמצם פרשנית. ובעצם, כמו מייטי מאוס, גם לא כל כך כדאי.

ויש לי עוד כמה דברים להגיד, במיוחד על מימזיס ועל עולמות מדומיינים, אבל אני לא מצליח לנסח אותם באופן קוהרנטי. במקום זה, להלן צפייה מודרכת:

• מייטי מאוס
• קאופמן מזמין נשים להתאבק איתו
• לטקה מספר בדיחה
• קאופמן מסתלבט על חגורת התנ"ך
• קאופמן מביא אותה באולד-מק'דונלד
• קאופמן כטוני קליפטון
• מחווה מבריקה לקאופמן