ב-1951 מופיע גארי קופר בסרט "Distant Drums". הוא משחק קולונל שמנהיג קבוצת חיילים במאה ה-19. איפשהו במהלך הסרט עוברים החיילים בביצה, ותנין חוטף אחד מהם. עכשיו גארי מחוץ לסאגה.

את צעקת החייל, ווילהלם שמו, הקליטו בנפרד. שש צרחות קצרות הוקלטו, ונתחבו תחת הכותרת "אדם ננשך על ידי תנין, והוא צורח". הצרחה החמישית שימשה עבור החייל, אבל צעקות 4,5 ו-6 שימשו גם במהלך הסרט.

אולפני וורנר לקחו את "אדם ננשך על ידי תנין, והוא צורח", ושמו את הקלטת בארכיון הסאונד שלהם. מאוחר יותר שימשו אותן צרחות בדיוק ב-"The Charge at Feather River", "Them" ועוד כמה סרטים.

עד שנות השבעים המוקדמות העניין הזה עבר בשקט. לקח זמן עד שבן ברט, חובב סאונד ומשועמם, הבחין שכמה סרטים שונים משתמשים באותה צעקה בדיוק. מאוחר יותר, כאשר הוא יצר את "The Scarlet Blade", וכאשר הוא נבחר ליצוק את האפקטים הקוליים למלחמת הכוכבים, השתמש ברט בצעקה של אולפני וורנר. הוא כינה אותה "צעקת ווילהלם", והשתמש בה גם בסדרת "אינדיאנה ג'ונס" ובאחד מסרטי "באטמן".

מאז 1951 ועד עכשיו הופיעה הצעקה הזו ב-132 סרטים, והמונה סופר.

[ואם תהיו טובים, תוכלו לראות אותה בכמה סרטים שונים. יופי של הזרה]

***

ריצ'רד דוקינס מגדיר מם כ-"a self replicating unit of cultural transmission, or a unit of imitation". זיוה בן פורת השתמשה בתיאור הזה, כמטאפורה, לאינטרטקסטואליות, לטקסטים שמקשרים ל, מדברים על, מצטטים את (או, אם אתם בפוסט: מהדדים את) טקסטים אחרים.

מאחר שלא קראתי את "הגן האנוכי" ואני לא באמת מצוי בתוך הדוקטרינה שצמחה מההגדרה הקטנה ההיא של דוקינס, אין לי חשק להגן על ההגדרות שלו. מצד שני, זו יופי של מטאפורה. לא רק בגלל שנורא מגניב אותי לחשוב על התרבות כאסופת בקטריות (ואל תטעו, זה מגניב אותי לגמרי), אלא בגלל שהמטאפורה הנ"ל מדגישה משהו לגבי אינטרטקסטואליות שרבים, למיטב ידיעתי, מתעלמים ממנו – פוטנציאל ההדבקה.

טקסטים לא מדביקים טקסטים אחרים סתם. הם צריכים להדביק קודם מחבר, וזה צריך להתרשם או להחליט שהחרא הנ"ל מצחין מספיק כדי ללעוג לו או לא לשים לב, כי התרבות שבתוכה הוא פועל נדבקה כבר מזמן. וזה, אגב, יופי שני במטאפורת הממים. כי המם יכול להשתנות. רגע אחד הוא חלק מסרט, צירוף כבול של איש וצעקה, ומעט אח"כ הוא בדיחה פרטית שמתפרשת על פני 132 סרטים. כל מה שהיה צריך בשביל זה הוא רגע אחד של החלפת פרספקטיבה, שניה שבה הוחלט שהצעקה הזו היא דבר, משהו שיכול לעמוד בפני עצמו, ולכן גם משהו שניתן להעביר הלאה. עוד מעט יכבול מישהו את הצעקה הזו לאיזו קפיצה מגוחכת, והמם יתחיל מחדש, וסרט אחר סרט יציגו וריאציות על צעקה+קפיצה.

***

חזרה לפוטנציאל האפידמי. למה מם זז? גם כי הוא מגניב או מעצבן וגם כי לפעמים הוא נופל נכון על תרבות מסוימת (שזה, בעצם, קצת כמו לומר שהוא מגניב או מעצבן) אבל יש סיבה נוספת אחת לפחות. מם זז כי הוא יכול, כי אפשר לשכפל אותו.

השפה שימשה, ועדיין משמשת, כנשא העיקרי של ממים. היא כלי ייצוג נוח וזול, גם אם קשה לה לייצג תופעות ויזואליות. מה שיוצג בשפה עבר בדרך כלל תהליך של השלת ההקשר המקורי, והפך לביטוי סתם (הפרחים לזיוה ב.פ.). מה שקשה לייצג בשפה זכה לנשא מיוחד משלו או אבד.

אנחנו כבר לא נוכל לשמוע את באך מנגן באך, אבל בהחלט יכולים לשמוע את הווריאציות של גלן גולד. קשה לדעת כמה הצגות מעולות אבדו, ונותרו מהן מחזות בלבד, אבל היום כבר אפשר לרכוש הצגה או מופע בדי.ווי.די. הטכנולוגיה לא אפשרה לנו רק להעביר יותר אינפורמציה, היא מאפשרת לנו להעביר אינפורמציה שלא יכולנו להעביר קודם. בהתאמה, יותר דברים ניתנים לציטוט. אני יכולתי, למשל, לצטט את אנדי קאופמן. פעם, קומיקאים היו אובדים, ורק בדיחות נשארות. בקרוב, אולי, אפשר יהיה לצטט מאכל, לא רק מתכון. 

זהו. איכשהו, עכשיו, הפוסט נראה קצת פחות נוצץ מכפי שהוא נראה קודם, לפני שנכתב. זה לא משנה, אני אעלה אותו כך או כך. לא פרסמתי פוסט כבר הרבה זמן, ובמילא לחשוב על תרבות כעל אסופת בקטריות מספיק מגניב כדי לחפות על השאר.