יש איזה מם שמסתובב לאחרונה, ות. ליכטש הדביק בו אותנו. נדבקנו.

1. בכל פעם שאני יוצאת מהבית לטיול ארוך, אני עדיין לוקחת איתי את התפסן. אין מה לעשות, אפילו בגילי המופלג יש מצבים מסויימים שרק הולדן יכול להבין אותם. מצד שני, לא יצאתי לטיול ארוך זה ארבע שנים, אז יש סיכוי שהתבגרתי.

2. ליום הולדתי האחרון ביקשתי, ואף קיבלתי (תודה, אמא ואבא ואחיות), עשרה ספרים לפי בחירתי. מדובר בערימה נאה ששוכבת לה על הספרייה שלי. מאז לא קראתי אפילו עמוד, מהבהלה של "אני צריכה לקרוא את כל זה?"

3. מעולם, אבל אף פעם, לא הצלחתי לקרוא ספר עיון שלם. אני נרדמת כמו אחרונת תלמידות התיכון לפני בגרות באזרחות.

4. אני לא אוהבת קומיקס ומדע בידיוני. יום יבוא ויהיה כאן פוסט חוצב להבות על כמה שהדברים האלו משעממים, ועסוקים בעיקר בניסוח חוקים שתקפים רק לאותו ספר או סדרת ספרים. לפני כן, אני רוצה להצטייד בכל הציוד הנדרש שיאפשר לי להפנות את חיצי הזעם בחזרה על מי ששולח אותם. אין לדעת, אולי אקס-מן יבוא לעזרתי.

5. יום יבוא וגם לי, כמו לכל פרחי הספרות, תהיה הוצאת ספרים.

[מיטל שרון]

1. אני קורא עכשיו שישה ספרים במקביל: "הדרך הקצרה לאוקו" (באשו), "החטא ועונשו" (דוסטויבסקי), "שוגון" (קלאוול), "האיש בלא תכונות" (מוסיל) ו"המלך מתיא הראשון" (קורצ'אק). את הספר השישי, "טרזן חוזר לג'ונגל" (בורואוז), אני קורא בהפסקות, בכל פעם שאני מבקר אצל יואב ואסא.

2. אם יש טעם בחלוקת סופרי העולם לפי מדינות-האם שלהם, אז יש לי העדפה ברורה כלפי ספרות אירית. הספרות האמריקאית היא במקום השני. בשירה אני מעדיף את הישראלים דווקא, ואחריהם – יפנים.

3. פעם, כשאני אהיה אדם טוב יותר, אני אפטר מרוב הספרים בספריה שלי. אני לא בטוח אילו מהספרים אני אשאיר, אבל די ברור שאחד מהם יהיה "פראני וזואי".

4. הבנתי למה אני לא אוהב ערבי שירה. יום אחד, בקרוב, גם אכתוב זאת כאן.

5. לאחרונה אני חושד שגיליתי כיצד ליהנות מספרי הדרכה אמריקאים לשיפור עצמי.

[איתמר שאלתיאל]

(והנה התווספו לפוסט עוד אנשים. אחרים מוזמנים גם)

[נועה דרור]

אנחנו מזמינים למם הנ"ל את: איה, ז'ניה,נועה דרור ויאיר

(אזהרה: מכיל ספוילרים ל-Imperium של רוברט האריס)

הנואם והפילוסוף הרומאי קיקרו (ובשמו המלא: מרקוס טוליוס קיקרו) מאד רצה שההיסטוריה תחבב אותו. לשם כך, הוא נקט בשטיק פשוט למדי: הוא כתב אותה.

או, לפחות, ניסה. כתביו של קיקרו – יש כ-30 כרכים מהם - הם קורפוס עצום של מידע על הרפובליקה המאוחרת, בה פעל. הבעיה של קיקרו לא היתה פחות מידע; להיפך. אילו רק דאג להשמיד את מכתביו, מצבו היה טוב בהרבה.

אבל הוא לא השמיד אותם, הם הועתקו, ובמאה ה-14 גילה אותם המשורר האיטלקי פטררקה. חדוותו הפכה במהרה לתוגה. הוא הצטער, כך אמר לימים, שלא השמיד אותם. כי קיקרו של המכתבים הוא לא אותה דמות שיש של הנאומים וההגיונות; הוא מצטייר כעורך דין וכפוליטיקאי הססן למדי, מעט מוג לב, פוסח על שני הסעיפים, נוטה להתקפי דיכאון וחשש. המכתבים מעניקים מבט כלל לא מחמיא על אחורי הקלעים של הפוליטיקה הרומאית בת הדור, ועל מצבו המשפחתי והכלכלי של קיקרו. המכתבים מנפצים את  פסל שיש אחר, מרקוס יוניוס ברוטוס, רוצחו של קיסר; האיש הדגול של פלוטארכוס ושייקספיר מתגלה בהם כתאב בצע חסר מעצורים, שלא היסס להמית ברעב חברי מועצה עירונית, ובלבד שישלמו לו את ריבית הנשך שלו.

קרא רק את הכתבים שקיקרו תכנן שתקרא, ותקבל תמונה אידיאלית של מדינאי נבון, אמיץ, נחוש; קרא גם את המכתבים, ואתה מגלה תמונה מורכבת הרבה יותר ושטוחה הרבה פחות.

רוברט האריס רחוק מלהיות הכותב הראשון שממקם את ספר המתח שלו ברפובליקה הרומית. רחוק מכך. אבל הוא הטוב מכולם, עד כה, ו-Imperium החדש שלו הוא הטוב שבספריו – להוציא, אולי, Fatherland (רומן בלשי בגרמניה הנאצית, 1964; תורגם לעברית כ"ארץ אבות"). אני מעריך שזה ספר ראשון מתוך שניים, או אולי ראשון בטרילוגיה; אני מקווה שזה לא יהיה ספוילר לומר שקיקרו נבחר לקונסול לשנת 63 לפנה"ס, ושזו בדיוק הנקודה שבה עוצר הספר – לפני קשר קטילינה, לפני צווי החירום, ההוצאות להורג, הגלות, השיבה, מלחמת האזרחים, המאבק עם אנטוניוס, המוות העלוב בעת מנוסה.

הספר מתעכב, אם כן, על בדיוק אותם חלקים בחייו של קיקרו – השנים המוקדמות, לפני הקונסולאט – שעליהם מדלגים בדרך כלל. הרפובליקה במשבר, המנגנון שהקים סולא חורק, אבל הוא עדיין סוחב. הוא מראה כיצד פועל אדם צעיר, שאפתן, חסר קשרים וגרוע מכל, “אדם חדש" ברומא. “מי אני? אדם חדש. מה מטרתי? הקונסולאט. היכן אני? ברומא", כתב קווינטוס קיקרו, אחיו של מרקוס, ב"מדריך לפוליטיקאי" שלו, מדריך שעצם פרסומו הבעית את האח הבכור.

קללת האדם החדש – האיש שבא משום מקום, שצריך לשבור את תקרת הזכוכית; וברומא זו זכוכית צבועה, שאי אפשר שלא להבחין בה – רודפת את הספר כולו. מעטים, מעטים מאד היו האנשים ששברו אותה: בדור שלפניו, ישנו רק גאיוס מאריוס הנורא, גיבורה של קולין מקאולו ב"האזרח הראשון ברומא". ובנקודה זו, מתחיל האריס ליצור את נקודות ההשקה בין הפוליטיקה הרומאית שעליה הוא כותב ובין הפוליטיקה האמריקנית בת זמננו.

הבחירה שלו במספר היא גאונית: טירו (לימים, לאחר שחרורו: מרקוס טוליוס טירו), עבדו הנאמן של קיקרו, דמות היסטורית לחלוטין. טירו יצר את שיטת הקצרנות הראשונה; בספר הוא טוען שעשה זאת משום שקיקרו דיבר כל כך הרבה, שאי אפשר היה לכתוב את כל דבריו בלעדיה. טירו שקוף בדרך כלל; הוא תמיד ברקע, רושם את רשימותיו. אבל הפעמים שבהן הוא חורג מתפקידו כטפט הן גאוניות. למשל, הפגישה הראשונה עם קראסוס – האריס כותב את התיאור הטוב ביותר של קראסוס שקראתי – נערכת עם דיכויו של מרד ספרטקוס. קיקרו וטירו, בדרכם אל מחנהו של קראסוס, עוברים על פני מאות עבדים צלובים; קראסוס מציין בגאווה שהוא צולב עבד אחד בכל 117 רגל, ואז פונה אל טירו: “אתה לא מתכוון למרוד, נכון?” טירו נרתע לאחור; קראסוס צובט את לחיו; מיד לאחר מכן הוא מציע לקיקרו לרכוש אותו ממנו האימה, ההשפלה, האיזכור האכזרי של מעמדו – כל אלה  מוצגים היטב, ומתארים את קראסוס - “הפר הזועם ביותר שבכל העדר" – כפי שלא תואר קודם לכן.

האריס מעניק לנו גם דיוקן מוצלח – ופחות עוין מהמקובל – של פומפיוס; תיאור חי ותוסס של קטילינה; ואם יש משהו פגום בדמות יוליוס קיסר שלו, הרי שהיא אותה דמות ברוכת-מזל, עצמאית ומשועשעת שהתרגלנו לקבל, אם כי יש לה נופך אפל קמעא. טירו לא מסוגל לעצור בעצמו, והוא מקדיש פסקה לתיאורו הפיזי של קיסר – ואז כותב, מתוסכל, “מדוע כתבתי את זה? כל העולם יודע איך הוא נראה!”. האריס יודע לבנות מתח – מצאתי את עצמי כוסס ציפורניים לקראת תוצאת הצבעה שידעתי את תוצאותיה.

החלק המבריק שבספר הוא תיאור המשפטים. מחציתו הראשונה של הספר מוקדשת ברובה לתיאור מאבקו של קיקרו במושל סיקיליה המושחת, וורס. הפיתולים שמקבלת העלילה, התרגילים המשפטיים שנוקטים שני הצדדים, לא היו מביישים את ג'ון גרישם. ושוב, זו נקודת השקה להווה: מדובר במשפטי-מושבעים.

והאריס בהחלט מתעסק בהווה.

אחד הרומנים הטובים ביותר שעוסקים ברומא הוא, ללא ספק, “אני, קלאודיוס" של רוברט גרייבס. הקוראים עוקבים בנשימה עצורה אחרי כל תכך, כל מזימה חדשה. אבל בעולם של גרייבס יש מעט, יחסית, מן הרומאיות: העלילה מוגבלת, רובה ככולה, לחצר השליט. הוא יכול להיות רודן טוב ומהוסס, כמו אוגוסטוס; פרנואיד שכל עולמו נמעך, כמו טיבריוס; נוכל מחושב, שהמטרה מקדשת אצלו כל אמצעי, כמו ליוויה; או מטורף לחלוטין, כמו קליגולה. סוכני הפעולה מעטים מאד, ואלו שאינם השליטים הישירים – או המתמרנים אותם – נעדרים למעשה כל כוח. זו לא בהכרח רומא: זו כל עריצות מתורבתת-למחצה. גרייבס מגביר את המרחק מרומא ההיסטורית, כשהוא מקפיד שוב ושוב להשתמש במונחים אנגליים במקום רומאיים – רג'ימנט במקום לגיון, קולונל במקום לגאט, וכן הלאה. העלילה עצמה יכלה להתרחש גם בחצרו של אדוארד השלישי או הנרי השמיני.

וזו, בעיקרה, הסיבה שבגללה הרפובליקה מעניינת ומושכת הרבה יותר מן הקיסרות. אלמנט התחרות נעלם. יש שליט יחיד, ואין עוד מלבדו. יכול, כמובן, לקום תופס שלטון; אבל אז פשוט יבוא עריץ אחר במקום קודמו. סר רונלד סיים תיאר יפה את מצבו של יוליוס קיסר בתום מלחמו האזרחים: הוא ניצח, אבל לא יכול היה לזכות בפרס שרצה בו. הוא שאף להכרה כראשון בין הסנאטורים – שאיפתו האולטימטיווית של אציל רומאי – אבל עצם ניצחונו חיסל את הסנאט, וההכרה ניתנה לו לא בשל הישגיו הבלתי מבוטלים, אלא מפחד. המירוץ הפך למלחמה, והניצחון, בהתאם, היה פרודיה אכזרית.

אבל כל זמן שהרוביקון לא נחצה, עדיין היתה רפובליקה. היא היתה פגומה מאד, אבל דווקא בפגמיה קל כל כך לראות את זמננו שלנו. רומא מעולם לא היתה דמוקרטית; היא תמיד היתה בשליטתה של אליטה – וגורלם של קיקרו ומאריוס מדגים עד כמה קשה היה לפרוץ לשורותיה. אבל שוב ושוב היו בה התפרצויות דמוקרטיות: האחים הגראכחים, שנרצחו; סאטורנינוס; מאריוס; ואפילו קטילינה וקיסר הציגו את עצמם כמגיני העם.

אבל ההתפרצויות הללו תמיד באו מקרב האליטה. תמיד היו אלה בני המעמדות העליונים, שחוסר שביעות רצונם מהישגיהם, טינתם כלפי בני מעמדם, שהובילו אותם למרד ולמהפכה. ופעם אחר פעם, המהפכה נכשלה או נבגדה. ועם זאת, הדבר האחרון שאפשר לומר על הרפובליקה הוא שהיא קפאה על שמריה. היא תססה ללא הרף, מאות שחקנים פעילים בכל רגע נתון. וככזו היא מדברת אלינו הרבה יותר מן הרודנות שמתאר גרייבס. 

רומא היתה מדינת חוק, אבל לאיש לא היו אשליות באשר לשוויון בפני החוק. האיש העשיר תמיד ניצח – אלא אם לצד העני עמד איש עשיר אחר. וגם מי שהתחיל את דרכו כמציל העם, נאלץ לבחור בין השמדה עצמית ובין פשרות משחיתות. ועל הפשרות הללו, שהפכו את קיקרו מרפורמטור אנטי-אריסטוקרטי למעוז השמרנות, כתב האריס את ספרו.

האריס מקדיש מקום נרחב לתקרית שולית יחסית: בסוף שנת 68, פשטו פיראטים על נמלה של רומא באוסטיה. הם בזזו את המקום, גרמו נזק נרחב, וחטפו שני פרייטורים – פקידים בכירים נבחרים. רומא נכנסה לפאניקה, סיפורי זוועה רווחו בציבור, וזמן קצר לאחר מכן הסכים העם – למרות התנגדות נחרצת של הסנאט – להעניק לפומפיוס מאגנוס פיקוד חסר תקדים על... כל העולם, בעצם. הפיקוד המיוחד של פומפיוס השתרע על כל הים התיכון והים האגאי, וכן 50 מילין בתוך היבשה. זה היה צעד חסר תקדים של ריכוז סמכויות – ופומפיוס ניצל אותו עד הסוף. על עיקרון הפיקוד המיוחד של פומפיוס, יבנה יוליוס קיסר בתוך עשור את הפיקוד המיוחד שלו, זה שבגאליה.

אבל, כפי שכתב האריס במאמר בניו יורק טיימס, אין להניח שסכנת הפיראטים היתה איומה כל כך, כי בפועל פומפיוס חיסל אותם בתוך חודשיים. כלומר, אילו נהגו הרומאים בשיקול דעת כנגד סיכון זה, שאף הוא לא היה מוגבל למדינה אחת או לעם אחד, בהחלט יתכן שיכלו למחוץ אותו בלי לחסל את שיטת המשטר שלהם. ההקבלות ברורות, ובמאמרו האריס לא מהסס לציין אותן.

קיקרו תמך בפיקוד המיוחד של פומפיוס, בין השאר לצרכי הישרדותו הפוליטית שלו. הוא עושה פשרה איומה נוספת כדי להבחר לקונסול – הוא מבטיח את סיועו לאריסטוקרטים, שהיו עד לאחרונה אויביו בנפש. והאירוניה המרה מכל: בתחילת הספר, נשבע קיקרו לידידו שהוא, כאשר יהיה הכוח – ה-imperium – בידו, לעולם לא יוציא להורג אזרח ללא משפט.

אבל כשיהיה קיקרו לקונסול, הוא ייאבק בקשר של קטילינה, שפרטיו לא ברורים עד עצם היום הזה. הוא יגרש את האריסטוקרט המושחת מן העיר. וכאשר ייתפסו חמישה קושרים מתומכי קטילינה, הוא יטען שיש לו סמכות להרוג אותם ללא משפט, למען בטחון הציבור, מכוחו של חוק החירום - “יראו נא הקונסולים שכל רע לא יאונה לרפובליקה!”. ברגע האחרון הוא יהסס; הוא יביא את הנושא בפני הסנאט. שני נאומים גדולים, של קיסר ושל קאטו, יינשאו במקום; נאומו של קיקרו יהיה חיוור מאד. קיסר יצביע על כך שהסכנה אינה ה חמורה עד שאי אפשר להחזיק את החמישה במעצר במקום מוגן עד שתתברר אשמתם, שהחוק הוא חוק דווקא בימי סכנה. אבל לאחר נאומו הפראי של קאטו, הסנאט יצביע, ויאשר את בקשתו של קיקרו.

ובפעם הראשונה מאז ימי סולא, יוצאו אזרחים רומאים להורג ללא משפט ומבלי יכולת להגן על עצמם. ואת גזר הדין יבצע קיקרו, שכעורך דין הביא להרשעתו של וורס בדיוק בשל עבירה זו. ההשחתה, בת לווייתם של הכוח והפחד, תהיה מושלמת. 

אבל זה, ככל הנראה, יהיה רק בכרך הבא. עד אז, Imperium בהחלט שווה קריאה.

החזן הפסיק לשקשק בקופת הצדקה, ונשא תפילה בקול בכייני. מילים מרוסקות, לא ברורות, מעולם אחר. ובעוד אני משתדל שלא ליפול על קבר סמוך, מישהו דחף אותי הצידה, ומסר שקית ניילון לבן דודי.

"כאן יש את הנעליים של האבלים," הוא אמר לו, "את זה הם צריכים לנעול אחרי ההלוויה". בן דודי הנהן, המום מעט. הוא יליד קנדה, ואף פעם לא ממש התאקלם כאן.

"אה, ותזכור לשים את הנעליים הרגילות שלהם בשקית", סיים השליח, ונעלם. החזן המשיך לילל, לא מודע ואולי מורגל לתקריות כאלה. דפי תפילת צידוק הדין המנוילנים רשרשו ברוח.

***

סבתא שלי, ברכה אודל גורביץ, מתה ונקברה אתמול. היא היתה בת 93. בשנים האחרונות היא סבלה מאלצהיימר. בחצי השנה האחרונה, החלו כל המערכות שלה לקרוס סופית. היממה האחרונה שלה, אמרו לי, היתה מיוסרת במיוחד. כשנכנס אחי הרופא לחדר האבלים, בערב לאחר ההלוויה, זרק י', אחד הדודים שלי, לעברו: "הרפואה לא תמיד מצליחה". ואני לא התאפקתי – בדרך כלל אני משתדל להמנע מלדבר בפגישות משפחתיות; אחרת הן הופכות למכוערות מאד מהר מאד – שזו, בעצם, הנחת העבודה של הרופאים: שבשלב מסוים, לא יהיה שום דבר שיוכלו לעשות.

היא נולדה ברומניה ב-1913. היא ראתה את המשפחה מתכנסת לפיסת האדמה המקוללת הזו, ואחר כך, כבמפץ גדול, נמלטת. יש גורביצים בארצות הברית ובקנדה ובבריטניה; בכל מקום בו הגלות נוחה. הרבה יותר מאשר בישראל.

היא היתה התגלמות המודל החרדי לאישה: אינני זוכר מתי ראיתי אותה שלא בעת בישול או תפילה. אפילו בשנים האחרונות, כשכבר לא ממש יכלה לקרוא, עדיין החזיקה בספר ה"צאנו וראינו" שלה. מטבע הדברים, לא היתה תקשורת מוצלחת ביננו; מה יכלה לומר לנכדה הראשון שהסיר את הכיפה?

שנות חייה הכילו כמעט את כל המאה ה-20; היא חוותה את מלחמת העולם הראשונה כילדה קטנה, ואת השניה – כאשה בפלסטינה. אם הותירו בה חותם, אם הותירה בה מדינת ישראל חותם, מעולם לא דיברה על כך.

בבית הקברות, סמוך לקברו של סבי, עמדה מצבה לזכר משפחה שהורעלה בטרבלינקה בשנת 1942. "תהא להם אבן זו למצבה", נכתב שם. אינני אדם דתי, רחוק מכך, אבל הרמתי אבן קטנה והנחתי אותה על המצבה. היו שם עוד מספר קטן של אבנים.

***

זה התחיל רע והתדרדר משם. כשעלינו לדירה של סבתי, בה החלו את ההכנות לקראת השבעה, נד אבי בראשו והפטיר "מטה של החיזבאללה".

זמן קצר לאחר מכן הגיע האמבולנס עם הגופה. דודותי, שהן ובנותיהן היו שטיפלו בסבתי בעשור האחרון לחייה, התגברו על בכיין ואצו אל האמבולנס. הן הורחקו ממנו בתקיפות: מי שטיפל במנוחה, לא הורשה להתקרב ולראות אותה בדרכה האחרונה. טאבו.

***

"אתה יודע," אמרה לי אחותי מאוחר יותר, בבית הקברות בקרית אתא, "דיברתי עם אחת הבנות של ח'" – דודתי – "והיא אמרה לי שהיא מקנאת בי על זה שאני נוהגת. היא חולמת על נהיגה".

"אז למה שלא תנהג?", שאלתי. מחלות עיניים נפוצות במשפחה.

"זה מה שאני שאלתי. היא ענתה שאבא שלה יהרוג אותה".

***

לכל אחד דרכי ההתמודדות שלו. כשנכנסו לחדר האבלים בבוקר, בפעם הראשונה, דודי מ', תמיד ליצן, נראה שתוי משהו. "אתה יודע," הוא פנה לאבי, "מסתבר שיתומים פטורים מכל המצוות. אני מתחיל ליהנות מזה. אני חושב שאני מתרגל".

בדרך חזרה מהלוויה, אחי, אחותי ואני, צחקנו כמו משוגעים. אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה צחקנו ככה. "איך היתה הלוויה? אה, ראיתי כבר יותר טובות. הקייטרינג לא היה משהו".

***

ההלוויה היתה זוועה.

לאחר שהובאה המיטה – אלונקה, למעשה - אל בית המנוחה, ולאחר שהורחקו הנשים מן המקום, החל אחד מקרובי – הכרוז טען שמדובר ב"גאון הרב נ'" - לדרוש. הוא דיבר בניגון תלמודי, כאילו קרא דף גמרא; השפה שבפיו היתה עירוב בין עברית מודרנית ("כל אחד פועל בשטח שלו"), לשוין הקוידש, ואידיש. זה נשמע נורא. גם הטקסט לא היה הצלחה גדולה; הוא כשל בין דרשה למספד. הוא דיבר ללא ניירות, אילתר, ונראה שלא באמת התכונן למעמד.

לאחר מכן ליווינו את האמבולנס, ברגל, בדרך לבית הכנסת בו התפללה סבתי בימי מגוריה בבני ברק. בלט בנוכחותו צלם וידאו, שאף הצליח לדחוף את עדשתו אל תוך האמבולנס. המראה עורר מבוכה ורוגז; איש לא ידע מיהו ומה הוא עושה שם.

נסיעה לקרית אתא, שם חיה בשנות החמישים והשישים. עצירה בבית הכנסת בו התפללה אז. שלושה נואמים. כולם מחליטים לדבר דווקא באידיש, וזו לא האידיש התיאטרונית: בלולה, רצוצה, מילה דורסת מילה.

"מה הוא אומר?", אני שואל את אמי, שמדברת את השפה, והיא מניעה בראשה: "אני לא מבינה". וכמו להוסיף עלבון על פשע, הצלחתי לשים לב ששמו של סבי השתרבב שוב ושוב לאזכרתה; גם במותה, היא היתה נספח שלו.

היינו בערך 40-50 איש כשהגענו לקרית אתא; כשהגענו לבית הקברות שם, מרחק שתי דקות נסיעה מבית הכנסת, היינו 70-80. גם הצלם היה שם.

***

יש סרט נאצי ישן, "היהודי הנצחי" כמדומני, בה מתוארת תפילה בבית כנסת יהודי: צווחנית, דיסהרמונית, תוך ויכוחים וסחר-מכר של "עליות".

זה הדימוי שחזר אלי, בחוזקה, בהלוויה הארורה הזו. כשהגענו לבית הקברות, החלטתי לפתור לפחות דבר אחד. ניגשתי בתקיפות אל הצלם ושאלתי אותו מטעם מי הוא נמצא שם. "מה?"

"שאלתי מי משלם לך להיות כאן".

"איגוד חסידות גור". למשפחתי יש קשרים עם חסידות גור. נסוגתי לאחור. זה לא הזמן להתחיל מחדש את מלחמת החסידים-מתנגדים הגדולה. בטח לא אני. לאחותי הגדולה היו פחות מעצורים: כשהיא הבחינה בתולעת שוב, היא צרחה עליו וגירשה אותו, כמעט באלימות, מן המקום.

שאלתי את אחותי הקטנה מה עושה שם צלם של חסידות גור. היא משכה בכתפיה. "מ' תרם להם יותר מדי כסף לאחרונה. שנוררים. הוא כנראה ינסה למכור לו את הקלטת תמורת כמה אלפי דולרים".

היתה לה תקרית משלה: כשנכנסה לבית הקברות, עט עליה צעיר חרדי שלא הכירה, וצווח שלנשים אסורה הכניסה לבית הקברות; הדבר מביא אך רעות. הוא עמד נדהם, כשהיא עקפה אותו, הבהירה לו בנימוס הנדרש מן המקום את דעתה עליו ועל דעותיו, ונכנסה בראש מורם – "במיוחד!" – לבית הקברות. כנראה שנשים לא מתנהגות ככה בבני ברק.

אמי אומרת שמדובר היה באחד מבני דודי.

***

כשהגענו למקום, הדימוי האנטישמי התחזק. ההלכה קובעת כי האבלים העיקריים, אלו המחויבים בשבעה על המת, חייבים לקרוע את בגדיהם "עד מקום הלב". זו היתה הפעם הראשונה שראיתי קריעה שמתבצעת באולר.

הרב המקומי, מדובלל זקן, שלף מכיסו אולר שוויצרי, פתח את אחד הלהבים והתקרב אל דודתי, שנרתעה. לאחר שהושלמה הקריעה, צווח מדובלל הזקן כי על כל הנשים להתרחק, מיד, מן המקום; הן "מפריעות לגברים".

הוא תפס את מקומו בראש התהלוכה, והחל לקרקש בקופת צדקה ובה מטבעות. איסטרא בלגינא קיש קיש קריא. הלכנו אחריו, כשאנחנו נושאים את האלונקה. היה חם – אוגוסט, אחרי הכל – והאלונקה היתה כבדה.

ואז ההמון הסתער. המצעד אל הבור, שהתפתל בין חלקות קבר שונות, הפך לערבוביה. בשלב מסוים, לאחר שנרמסתי קלות, איבדתי את אחיזתי באלונקה. כשהגענו אל הבור, כמעט ועפתי קדימה לתוכו, כשהאידיוט עם הנעלים הגיע אל בן דודי.

אם מישהו רוצה הוכחה לכך שהיהודים אינם מסוגלים לשלוט בעולם, שיראה כיצד הם מנהלים הלוויה.

***

אם ישנו טקסט אחד מוצלח, ראוי להערכה, בהלוויה היהודית, הוא סיומו: החזן מבקש בשם המשתתפים את סליחתו של המנוח. "כל שעשינו, עשינו לכבודך; אם שגינו, אם פגענו, מחל לנו". דווקא את הקטע הזה צווח מדובלל הזקן באידיש.

עמדתי שם, כמעט על רגל אחת – הרגל השניה היתה על אבן רעועה; האופציה האחרת היתה לשים אותה על מצבה – וחשבתי שזהו, נגמר. אבל לא, למדובלל הזקן היתה מכה אחרונה להנחית על כבוד המעמד.

בדרך כלל, כשאומרים את תפילת "אל מלא רחמים", היא נאמרת "בעבור שבני המשפחה והקהל מתפללים לעילוי נשמתו". לחזן שלנו היתה גירסה אחרת: "בעבור שבני המשפחה, השכנים והקהל יתרמו, בלי נדר, לצדקה בעבורה". ה"בלי נדר" הזה ראוי לתשומת לב מיוחדת: הוא מחייב ופוטר בו זמנית. יש נדר, אבל הוא מותר. סחיטה רגשית קלאסית.

עלה בי חשק עז לתפוס את החלאה המזוקנת ולשאול אותו אם שמע אי פעם על הלבנת פנים ועל כבוד המת: כיצד העז לגרש כך את הנשים, כיצד העז להכניס דרישה לתשלום לתפילת אל מלא רחמים.

דיכאתי את החשק. כבוד המת, אחרי הכל, לא מתיישב עם קטטה זועמת בשטח בית הקברות. יצאתי החוצה.

אחד הגברים חילק שתיה קלה ליוצאים. יום חם, כאמור. אחד מבני דודי, מהפלג האירופאי של המשפחה, ניגש אליו. "תדאג שגם הנשים יקבלו שתיה," אמר בטון תוקפני. שגם הנשים.

האנשים האלה הם בני משפחה או ידידי משפחה, ברמה זו או אחרת. ובדרך חזרה, כשניסיתי להבין מדוע היתה תחושת הקבס חזקה כל כך, הבנתי שאנחנו באים מתרבויות שונות לחלוטין. אנחנו חיים במרחק של פחות מעשרה קילומטרים בקו אווירי, אבל הם עדיין חיים מנטלית בכתריאליבקה.

הנשים משועבדות. שעבוד שקט, אבל בת הרוצה ללמוד לנהוג – ואיזה עולם זה יפתח בפניה! – נחסמת על ידי אביה. היא לא תירצח, כנראה, אבל אין מחסור בשיטות להפוך את חייה לגיהנום. עצם הידיעה שהיא נוהגת, למשל, תפגום בערכה בשוק השידוכין. אולי אף תטיל כתם במשפחה – באחיותיה ובשידוכיהן, למשל. תפקידן הוא לשרת – לישון לצד אישה זקנה, חולה, במשך עשור – אבל הן לא חלק מן הקהילה: הן לא ילוו אותה בדרכה האחרונה, ואם יתירו להן להכנס לבית הקברות, הן יראו את הלוויה רק מרחוק.

אבל יש משהו נוסף. יש גועל אסתטי בעצם ההוויה הזו. השפה המשובשת, העילגת; הצווחות; ההתנדנדות בעת התפילה; הסחיטה על הקבר; האולר השוויצרי; האספסוף הדוחף. כל דבר שהוא שקט, מסודר, מהוגן, זר לה.

והגועל הזה, אני יודע, לא התחיל בי. כך חשו יהודי גרמניה הבורגנים, כשדיברו בתיעוב על האוסטיודן, היהודים מגליציה ופולין, הבלתי מתורבתים; אלו שמארק טוויין כתב עליהם במיאוס כה רב.

הרגש הזה הוא רגש אנטישמי קלאסי. ואני תוהה עד כמה מקורה של האנטישמיות בסלידה עזה מן הברבריות הזו, ואם העטו אחר כך על הרגש את התיאוריות על שליטה בעולם ובפיננסים – תיאוריות שהיו מופרכות על ידי עצם ההתבוננות בתופעה שיצרה את הסלידה.

ה"יהודים הגאים" המופיעים בטוקבקים למיניהם מאשימים את הליברלים הישראלים ב'מוסר נוצרי', בעוד שהם עצמם מחזיקים ב'מוסר יהודי'. הם לא לגמרי טועים: ירשנו מאבותינו היהודים הגרמנים – אלו שהקימו פה כל דבר ליברלי – שורת מושגים הזרה לחלוטין לתפיסה היהודית, שיש בה לא מעט מן הנצרות הפרוטסטנטית של תחילת המאה ה-20.