זהו, כנראה, החודש השחון ביותר שלי מאז התחלתי לכתוב בבלוג. מלבד פוסט אמיתי אחד, לא הצלחתי לגבש אפילו רבע פוסט ראוי לפרסום. זה די מציק. וזה מציק במיוחד בגלל שנושא דווקא יש. אי שם בתחילת החודש גילה את אוזני תומר ליכטש שיש אנדי קאופמן ביוטיוב. ואנדי קאופמן, חייבים להודות, דורש פוסט. אלא שאין לי פוסט, מלבד כמה שברי רעיונות. לפיכך, אחרי חודש נדמה לי שכבר מותר להשליך הנה את השברים, פשוט להשליך, ולראות מה יצא.

יש כמה קאופמנים. יש קאופמן המדרבק ויש קאופמן המתאבק ויש קאופמן המחקה. קאופמן המחקה, שקאופמן המתאבק הוא תת-סוג שלו, מגניב במיוחד. הוא אפילו מגניב יותר כשהוא מחקה חיקוי גרוע. הקליקו, לא תבינו בלי להקליק. וזה נהיה מגניב יותר כשהחקיין מתחיל לחקות היטב, וכמעט שנעלם. וזה מגניב במיוחד כשאותו חקיין, מין לטקה שכזה, עושה את מייטי מאוס. כשהוא עושה את זה הוא כבר לא רק מצחיק כמו תאונת קריוקי, הוא מצחיק כמו 4'33″ של קייג' (רק מצחיק).

אפשר להגיד שהמייטי מאוס הזה אומר לנו משהו על אזורי הגבול של השיח, על הכללים הבלתי נראים של תנועות הגוף, מבטי המבוכה והשפה, על הגדר החשמלית של הקונבנציות החברתיות. זה נכון, או, לפחות, ניתן להשתמש ככה בקאופמן, גם אם לא זו כוונתו. אפשר, מצד שני, לראות דברים אחרים שלו, כמו הקטע המדהים הזה, שרוכב על "מייטי מאוס" לכיוון אחר לגמרי, שקשה יותר לצמצם פרשנית. ובעצם, כמו מייטי מאוס, גם לא כל כך כדאי.

ויש לי עוד כמה דברים להגיד, במיוחד על מימזיס ועל עולמות מדומיינים, אבל אני לא מצליח לנסח אותם באופן קוהרנטי. במקום זה, להלן צפייה מודרכת:

• מייטי מאוס
• קאופמן מזמין נשים להתאבק איתו
• לטקה מספר בדיחה
• קאופמן מסתלבט על חגורת התנ"ך
• קאופמן מביא אותה באולד-מק'דונלד
• קאופמן כטוני קליפטון
• מחווה מבריקה לקאופמן

אני עובדת אצל השטן.

אמנם לא במטה הראשי אבל בפירוש אני מתפרנסת מאחת הסדנאות שלו. לא משנה באיזה ארגון בדיוק, אומר רק שעיקר העבודה שלנו מתמצה בגידול הפערים החברתיים.

אני, מצדי, עובדת במחלקת הכזבים. זוהי מחלקה יוקרתית מעין כמוה. התפקיד הספציפי שלי הוא לדלות מתוך בסיס הנתונים כל מיני שליפות לצורכי טישטוש ההבדל בין עיקר לטפל. בדרך כלל הלקוחות שלי (הפנים-ארגוניים) רוצים לדעת איך השקרים החדשים שהארגון מייצר משפיעים על צריכת הכזבים של לקוחותינו.

בגלל כל מיני סיבות שנעוצות בעבר, כמו למשל גסיסתו האיטית של אבא שלי שמנעה ממני להופיע במשרד, הגעתי למצב חלומי שבו אני מגיעה פעמיים בשבוע לפגישה או שתיים, יתר הזמן אני עובדת מהבית. הקף המישרה שלי הוא כ 100 שעות חודשיות ואני מרוויחה כעשרת אלפים ש"ח ברוטו, מהם נשארים לי כ 7,300 נטו.

נכון, כשאני אתדפק על שערי שמיים ותצא בת קול ותאמר לי "מה עשית??!" לא אוכל לענות "אבל לא ידעתי". יודעת גם יודעת. אבל האם ישנו בנמצא איזשהו ארגון פילנטרופי שיכול גם לשלם לי וגם לאפשר לי לגדל את הילדים? כי אם כן - אני עוזבת היום את השטן. נשבעת.

למה אני מספרת את זה? כי הגיע הזמן לשבור את קשר השתיקה. השטן, פנים רבות לו, הוא המעסיק של חלק גדול מאיתנו, ויש לו אינטרס להחתים אותנו על חוזים דרקוניים האוסרים עלינו לדבר על תנאי העסקתינו. זה טוב לו. הפרד ומשול. ואני אומרת: לא עוד.

אני לא בטוחה שזה כזה מבריק מצדי גם לירוק וגם לזרוק אבנים על כוס התה שלי עצמי.

מה עוד השטן לא מרשה?

לדבר על פוליטיקה בעבודה. כי זה עלול, חלילה, לעורר לפעולה, או, מה שגרוע מכך, להסיט את תשומת הלב מהעבודה ומהאשליה שהזמן מוקדש למשהו בעל ערך. ככה כולנו שרויים בתרדמת הנעימה שלנו.

אני מקפידה לספר במקום עבודתי למי אני מצביעה.

בדיונים שמדי פעם מתפתחים במשרד אני נשמעת כל-כך תלושה והזויה שלפעמים נראה לי שאני מביאה יותר נזק מתועלת (למהפכה).

יש עוד דברים שהשטן מאוד עיקש לגביהם:

לבוש ייצוגי למשרד. שאף אחד לא ייופיע פתאום בשרוואל וכפכפי ים.

בשום פנים ואופן, לא משנה מה קורה לכם בחייכם האישיים, אל תעזו להגיע למשרד יומיים רצוף באותו לבוש. אם אין לכם ברירה עדיף להתקשר ולומר שאתם לא מרגישים טוב. עדיף לא להגיע כלל.

פריזורה. משהו נקי ומסודר. שיהיה ברור שאתן משאירות כל חודש סכום נאה בחנויות למוצרי קוסמטיקה וגם אצל מעצבי שיער. על שיער מחוץ לתחום הקרקפת והזרועות חל איסור מוחלט. עדיף להמנע משיערות שיבה, זה פוגם בסקס-אפיל שלכן. לגברים, אגב, מותר.

לעולם, לעולם, לעולם אל תדברו במשרד על מה שכואב לכם באמת. דברו על שטויות.

השטן מאמין שאם הצבא הכשיר מישהו לקצונה הוא בטח יהיה מנהל טוב. כמעט תמיד המנהלים באירגון האזרחי הם בדרגות פיקוד שונות בצבא.

אסור להיות ערבי. אם ממש אין לך ברירה עדיף להיות פועל רומני. בארגון שלנו דווקא אפשר היה למצוא פה ושם ערבים עד שפרצה האינתיפאדה השנייה והם פשוט נעלמו כבמטה קסמים.

יש שורה של מלאכות שהשטן רוצה שתאמינו שהן בזויות. את אלה הוא מעניק לחברה קבלנית שמעסיקה את העובדים בתנאים משפילים. במילוי התפקידים האלה, לפחות באירגון שלנו, מככבים רוסים ואתיופים. זה טוב לכמה מטרות: קודם כל העובדים הרגילים יכולים להרגיש טוב ולהתנשא, בנוסף יש ממה לפחד ולאן להתדרדר ולבסוף- זה זול וחסכוני.

אם היה רק דבר אחד שהייתי יכולה לשנות בארגון שלנו - הייתי משווה את התנאים של עובדי הקבלן האוחזים ב"עבודות הבזויות" לאלה של עובדי הארגון.

לפני חמש שנים רציתי להקים ועד עובדים בתחום ההייטק. כתבתי מייל לעמיר פרץ, יו"ר ההסתדרות דאז, ובו שאלות מאוד קונקרטיות. מעולם לא קיבלתי תשובה, אפילו לא מענה אוטומטי נוסח "פנייתך התקבלה".

לא כלום.

פוסט זה פורסם לראשונה כאן

• האינטרטקסטואליות של האוכל

• על הבוס פעם ראשונה

• פחד וחמלה

• עבודה כהבזק של נחמה

• בנק הפועלים כאוקסימורון

• משפטים של ראיונות עבודה (ולמה הם כל כך מעצבנים)

- זה לא ראיון עבודה. זו יותר שיחה שבה ננסה לראות אם אנחנו מתאימים זה לזה

(רוצה שיחה? אין בעיה. תן לי חמש דקות להגיד לך במה אני טובה ובמה אני גרועה. תגיד לי מה אתה צריך ובוא נלך הביתה כדי לחשוב כמה כסף אתה מוכן להציע לי כדי שאעשה זאת בשבילך. אל תשאל אותי מה החסרונות שלי, אל תעשה לי נאום מכירות של החברה שלך, ואל, אבל אל, תשאל אותי מהי עבודת החלומות שלי.

במילה אחת: קלישאות)

- כן, זו משכורת נמוכה, אבל אנחנו תמיד צוחקות שאנחנו לא כאן בשביל הכסף.

(כן, האמת שנתקלתי בהרבה אנשים שמעבירים את רוב ימיהם בעבודה וולנטרית. כולם גם מהמעמד הבינוני. הלאה שכר הדירה, הם אומרים. הלאה חשבון הסלולרי, התחביבים, בתי הקפה, חשבון החשמל והאוכל לילדים. רק תנו לי לעזור לאיש אחד להיות עשיר. העיקר שאני אעשה משהו שדומה באיזשהו אופן למה שאני אוהב.

במילה אחת: פמיניזציה)

- אנחנו חברה צעירה ודינמית. תמצאי אצלנו אנשים שקיבלו קידום תוך חצי שנה.

(תגידו שעוד אין לכם הגדרת תפקידים ברורה. תגידו שהכל תלוי במשה, שזוכר את הטלפון של דליה שאחראית על הזמנת החלב. תגידו שהתחלתם בקטן ועוד לא הצלחתם לתפוס שמקום שבו עובדים יותר משני אנשים כבר לא יכול להסתמך על פתקאות ועל שולחנות מהבית של סבתא שלכם. תגידו שאתם מצפים מהעובדים שלכם לכפר על חוסר הארגון שלכם. רק אל תגידו שוב את המילה דינמי.

במילה אחת: בסטה)

- אצלנו זה כמו חממה

(חממה כמו מקום קטן ומזיע? חממה כמו המקום שאליו מכניסים את הצמחים כדי להוציא מהם את המיטב? חממה כמו המקום שבו מנסים להאיץ התפתחות לא כמו שאלוהים התכוון? או אולי חממה כמו "את בעצם שתיל, אנחנו נקנה אותך בזול, נשים באדנית, נפעיל עלייך את כל הלחץ האפשרי, ואז נקווה שתגדלי להיות פרח יפה. אם לא, תמיד אפשר לזרוק אותך”. לאיזה מובן של חממה אתה מתכוון?

במשפט אחד: אח של דינמי

- מאד חשוב לנו שתביני את רוח הצוות במקום. אצלנו כולנו כמו משפחה

(ממשפחה, את יודעת, אי אפשר להימלט. משפחה יכולה להתקשר אלייך באחת בלילה כי דודה בלומה הלכה לבית החולים. משפחה יכולה לומר את הדברים הכי נוראיים, אבל את לא יכולה לברוח. משפחה היא משהו שאת מוכנה לתת את כל הזמן הפנוי שלך עבורו. משכורת? את מעליבה אותי עם השאלות המתקטננות שלך.

במשפט אחד: חברים יש רק בנטוויז'ן)

- חשוב לי שתבואי לעבוד בכיף

(יש לי משהו להגיד לך, גברת אישה מכוח אדם. עבודה, כמה שלא נעים להודות בזה, היא עבודה. אני באה, מנסה לבצע את העבודה שלי על הצד הטוב ביותר, ואז הולכת הביתה. אני יכולה ליהנות בדרך, אבל זו לא המטרה. המטרה שלי היא לשמח את המערכת שבה אני עובדת. בדרך כלל זה אומר לתת כמה שיותר תפוקה בכמה שפחות כסף. כן, כנראה שיש לי את הפריבילגיה לא לעבוד במקום שבו אני סובלת או במקום שמזיק לי, אבל מכאן ועד לבוא לעבודה בכיף לאורך זמן, הדרך ארוכה כמו המרחק בין הנאום היפה שאת נותנת על החברה שלך למה שאת באמת חושבת עליה.

במילה אחת: פסיכולוגיזציה).

• להכרזה על הפרויקט

• צמיחה

• אהוב אותנו

• אין עבודה בזויה; יש עבודת סטודנטים

• חרדת השישי

• העבודה היא חיינו