מנועי חיפוש רוצים להחזיר לגולשים את התוצאות הכי רלוונטיות לשאילתת החיפוש שלהם. כדי לעשות זאת הם משתמשים באלגוריתמים שמשקללים גורמים שונים באתר כדי להגיע לתוצאה שהיא הרלוונטיות של האתר לשאילתת החיפוש. חברות מסחריות (לא רק, אבל בעיקר) רוצות שהאתר שלהן יהיה בעמוד הראשון של תוצאות החיפוש, כי רוב הגולשים לא טורחים להגיע מעבר לזה. כדי לעשות זאת, הן משתמשות בשיטות שונות שגורמות לאתר שלהן להיות חבר טוב מאד של האלגוריתם של מנועי החיפוש.

כיוון שמנועי החיפוש הם המלכים כרגע, הם אלו שמחליטים אלו שיטות לגיטימיות לקידום האתר למקומות הראשונים (מכונות White hate SEO) ואילו אינן לגיטימיות (מכונות black hat SEO). השיטות השחורות כוללות, למשל, כתיבת טקסט בצבע לבן על רקע לבן או הפניית הגולשים מעמוד שנועד למנוע החיפוש לעמוד שהוא ידידותי לגולשים. לדוגמה, אם אנחנו משתמשים בשיטות כאלו, אז סביר להניח שנרצה שכל מילות החיפוש הספרותיות יפנו את הגולש אלינו, וכך בהמשך העמוד, כתובות בלבן מילים כמו אליטירציה, פרוזודיה ונבוקוב המוקדם. אלא, שכאמור, מנועי החיפוש הם המלכים. ולכן, מי שמשתמש בשיטות כאלו נענש – הוא מורחק מתוצאות החיפוש לזמן בלתי ידוע.

כמו שאיתמר ציין בחוכמה רבה, השיטות האלו מתייחסות למנוע החיפוש כמו אל ילד מפגר – הן מנסות להסביר לאט ובבהירות כי האתר הזה הוא הכי רלוונטי. אנשים רגילים הם פחות מפגרים ויכולת ניתוח הטקסט שלהם מורכבת בהרבה. ולכן, הם כמו מנועי חיפוש, רק טובים יותר ואיטיים יותר. העובדה שהם איטיים יותר וחסרי חשיבות אינה אומרת שהם אינם יכולים להכריז על שיטות מסויימות כעל בלתי לגיטימיות.

ובכן, אני רוצה להיות לרגע מנוע חיפוש מוביל ולבנות רשימה של מילים, צירופי מילים וביטויים אשר כל מי שישתמש בהם ביצירות הספרותיות שלו, יגרום לרובוט הקורא שלי לזחול החוצה מן הספר. מדובר בצירופי מילים בנאליים להחריד, אשר תופסים מקום על הדף, אולם איבדו מזמן משמעות כלשהי. ניקח לדוגמה את צירוף המילים "לחי רכה". ראשית, מעטות הלחיים שאינן רכות. שנית, הביטוי לחי רכה אמור להיות סינקדוכי לגוף הרך והמזמין של אותה בחורה או אפילו לאישיותה כולה. אבל הוא כל כך משומש שהוא מעיד רק על חוסר היכולת של הסופר ליצור משהו חדש בעולם הזה.  ועל אנשים כאלו, אין לי זמן לבזבז.

הרשימה הזו כוללת בתוכה כמה רמות של חטאים: אין השימוש במטאפורה שחוקה לתיאור חדר דומה לאיפיון דמות עילג ובנאלי. ובכל זאת, שניהם חטאים. כמו כן, למותר לציין כי בניגוד למנועי החיפוש כיום, היכולת הסמנטית שלי היא ממש מופלאה. עבורם הביטוי "לחי רכה" שונה מהביטוי "לחיה הרכה". אני, לעומת זאת, יודעת כי מדובר בדיוק באותו דבר. ולכן, סופרים, הישמרו לנפשיכם.

הרשימה שתבוא עוד מעט היא כמובן רשימה ראשונית ואתם כולכם (כן, כן, כולכם) מוזמנים להוסיף לה. והרי הרשימה:

1. לחי רכה
2. אולם רחב ידיים
3. כתמי שפתון שעיטרו את הכוס\בדל סיגריה
4. ידיים מסוקסות (אלמותי!)
5. ריסים ארוכים
6. חום כמו שוקולד ("אדום כמו עגבנייה" או "צהוב כלימון" זה אותו דבר)
7. תלתלים רכים (לא באמת, מתי פגשתם תלתלים רכים לבד מאלו שיצאו כרגע מן החפיפה?)
8. חושניות עזה
9. מוזיקה מחרישת אוזניים
10. עוגן של יציבות
11. לכרסם עוגייה (מתי מישהו בספרות המזדיינת הזאת פשוט יאכל עוגייה? זה קורה לי בחיים כל הזמן)
12. גוש חסם/הצטבר/ נקווה בגרונה
13. הקמט בין עיניו העמיק
14. גוץ שמנמן
15. עשתה דרכה
16. שפתיים מלאות
17. ידי זהב
18. הזקנה קפצה עליה
19. התגנבה מחשבה לראשה
20. לחזור אליו כמו בומרנג

הרדיפה אחרי האושר
"הבנתי מאוחר יותר – אני מניח שחשתי ברעיון כל חיי, אבל הבנתי אותו מבחינה פילוסופית רק במהלך ההכנה להרצאה הזו – את היופי שברעיון הרדיפה אחר האושר. מילים מוכרות, קל לקחת אותן כמובנות מאליהן, קל לשבש את משמעותן. הרדיפה אחר האושר נמצאת בלב כוח המשיכה של הציוויליזציה עבור רבים כל-כך שנמצאים מחוצה לה או בשוליה. אני חושב שזה נהדר להבין באיזו מידה, אחרי שני עשורים, ולאחר ההיסטוריה האיומה של החלק הראשון של המאה הזו, הרעיון זכה לסוג כלשהו של הגשמה. זהו רעיון גמיש; הוא מתאים לכולם. הוא מניח סוג מסויים של חברה, סוג מסויים של נפש מודעת. אינני יכול לדמיין כי הוריו של אביו היו מסוגלים להבין את הרעיון. כל כך הרבה טמון בו: הרעיון של האינדיבידואל, האחריות, הבחירה, חיי האינטלקט, הרעיון של הייעוד, של השלמות ושל ההשגיות. זהו רעיון אנושי עצום. אי אפשר להקטין אותו לכדי מערכת קבועה. הוא לא יכול לייצר פנאטיות. אבל ידוע שהוא קיים; ולכן, מערכות אחרות, נוקשות יותר, בסופו של דבר מתפוגגות".

מתוך דבריו של ו.ס. נאיפול בשנת 1990 בפני מכון מנהטן לחקר מדיניות

נאיפול הצעיר, בגרסת "כרגע באתי מהודו ואני יודע מעט מאד על איך סופרים אמורים להיראות" (מכאן)

בית למר ביזוואז - ספר בדקה

מר ביזוואז הוא הודי בטרינדיאד. מר ביזוואז מתחתן עם מישהי מבני משפחת טולסי, סוג של מאכערים מקומיים. מר ביזוואז חי כל החיים בין שלוש מאות אחיות, בעלים, אלמנות וילדים. הוא רוצה בית. הוא מקבל בית. הוא מת.

"תפסיקו לדבר על דיכוי", צעק נאיפול על הסופרים ההודים באיזה כינוס ספרותי. "אתם משעממים אותי ומפריעים לעצמכם לכתוב".  (מכאן)

אלסטיות

הרעיון של הרדיפה אחר האושר הוא שנמצא במרכז הספר, ומר נאיפול מתעקש להוכיח לנו שאכן מדובר ברעיון אלסטי. והוא אלסטי בשני מובנים; ראשית הוא אלסטי משום שכל אחד מקבל רעיון שמתאים בגודלו לחיים שלו. כלומר, גוף שואף לשפר את מצבו ברמה אחת בכל פעם. שנית, הוא אלסטי משום שהמימוש שלו אינו בהכרח קשור לעובדות מציאותיות. כלומר, אדם יכול לחשוב שהוא יכול לעבור לשלב הבא באושר גם אם מבחינה אובייקטיבית לא השתנה דבר ברמת החיים שלו.

בתחתית הרשימה נמצאים אלו שבכלל לא ראויים לרדוף אחרי האושר. מדובר בעשרות ומאות בני משפחת טולסי שנמצאים איתו בבית ההאנומאן. בכל מקום שאליו תפנה יש איזו אחות, או בעל, או ילד. וכולם אוכלים באותן שעות ומתעסקים זה בענייניו של זה, ואין שקט, ורק ריחות רעים של בישול זול, ועבודה קטנה ושפופה. זה נורא. ומר ביזוואז רוצה בית.

אחריהם ברשימה נמצאים האנשים שזכו למעמד גבוה באותו בית: מרת טולסי – אם המשפחה, סת – האח הבכור והמחליט ואובאד – האח שמיועד ללימודים. הם רשאים לרדוף אחר האושר, אבל הם צריכים לעשות זאת במסגרת קיבוצית. כלומר, מרת טולסי מאושרת כשהיא חושבת שענייני הבית כולו מתנהלים כהלכה, כשאחת הבנות מתחתנת או יולדת או שיש טקס דתי סבבה. סת מאושר כשהוא מצליח להביא עוד כסף. ואובאד, הוא נוסע ללמוד רפואה באנגליה רק כדי לחזור ולהחליף את סת. ומר ביזוואז רוצה בית.

בראש הרשימה נמצא מר ביזוואז עצמו. המשפחה מטרידה אותו, מביכה אותו ולא מבינה אותו, ולכן גורלה אינו מעניין אותו כלל. הוא רוצה מקום משלו. הוא רוצה לכתוב. הוא רוצה בית. והוא כל כך מסכן בקרב כל האנשים האלו שאתה ממש רוצה לעזור לו. אחרי עוד אחת מהמריבות שלו עם סת או עם מרת טולסי, כשהוא שוב מקבל את המשפט "כשאתה הגעת לבית הזה היו לך רק שני בגדים לתלות על הקולב", אתה ממש רוצה לזוז קצת במיטה שלך, ולהחביא אותו מתחת לשמיכה. והוא מנסה, ובונה, וזה נרקב, והוא מתייאש, וחוזר שוב להחלטה הנחושה, ומצליח שוב, ושוב נכשל. והוא חי. רודף אחר האושר. וטיפין טיפין מצבו משתפר. ובינתיים כבר כולך גוש אחד קטן של אמפטיה. והוא מת.

וככה יוצא שלמרות שהרדיפה אחר האושר נמצאת במרכז הספר, אין הרבה אושר שם. רק חיים מנוולים ומנוונים. וזה נראה אמיתי. אמיתי כמו רומן של המאה ה-19, לו רק רומן כזה היה יכול להתרחש בקרב ההודים בטרינידאד. ואין פתרונות, אין איזו תרבות מערבית שבאה ומצילה הכל בסובלנות לכאורה שלה, כמו אצל איזה זיידי סמית עלובה. וזה יפה ועצוב.

נאיפול בגרסת "אני כבר יודע איך מתנהגים ונראים באוקספורד. הביטו, מאחוריי יש חתול שמן" (מכאן)

סר וידיה הגבר

הסיפור של מר ביזוואז הוא למעשה הסיפור של אבא של וידיאדאר סוראג'פראסאד נאיפול, שמשפחתו היגרה מאחת הקסטות העליונות של הודו לטרינדיאד, כי האנגלים הבטיחו ששם יש כסף. ונאיפול הבן כועס. הוא כועס כבר כמה עשורים ועל פני כמה עשרות כותרי ספרות. זאת למרות שהוא עצמו נמצא באוקספורד מאז שנות הששים וזכה בכל פרס אפשרי; פרס בוקר, פרס נובל ב-2001, תואר אצולה מהמלכה הבריטית שמאפשר לו להיקרא סר וידיה, וכל כבוד ספרותי אחר שתוכלו להעלות על דעתכם.

וזה יפה, שהוא ממשיך לכעוס את כעסם של האנשים שבמקרה הטוב נמצאים בפריפריה, ובמקרה הרע פשוט לא נחשבים. אבל זה כמובן גם בעייתי. כלומר, באיזו זכות הוא כועס את כעסם של אנשים שמרוויחים בשנה את מה שהוא מרוויח בדקה? באיזו זכות הוא חי את החיים הסופר בורגניים המפוארים שלו ותולה על עצמו את שלט הפליט? לא הגיע הזמן שהוא יבין שהוא כבר מזמן לא מהפכן? לא הגיע הזמן שמישהו יסביר לו שמדינת רווחה לא באמת יוצרה אומה של בריונים? לא הגיע הזמן שמישהו יסתום לו את הפה אחת ולתמיד?

אבל התשובה היא לא. כלומר, נאיפול הוא בהחלט אדם עם מחשבה אחת שמשוכפלת הרבה פעמים. וכמו מחשבה אחת, היא בהרבה מקרים מתמקדת בדבר אחד בלבד ובמקרים אחרים סתם מוטעית. אבל זו מחשבה טובה. וחשובה. ועשויה היטב. ואני מחבבת אותו.