שוב, כבקונסטלציה שמימית, התנגשו אמש מסלוליהם של יוסי ונרג'. אין לי הרבה מה לומר בזכות נרג' יהדות, אבל נראה לי שאולי שווה להקדיש קצת אפולוגטיקה לנרג' ניו-אייג', שזוכה למתקפות נמרצות גם מצד הצי של יובל דרור. גם אפולוגטיקה זו קשה לי. לא פשוט לעמוד לצד מי שמפרסמים מאמרים של "הבודהה מאוריון" (אגב, LOL!) או שמציעים לך קריאת טארוט יומית. ובכל זאת כדאי.

כדאי, כי אין שם רק חרא טהור. קצת כמו הניו-אייג' עצמו, ערוץ הניו-אייג' מכיל גם את תומר פרסיקו (שאת הבלוג המעולה שלו שווה מאוד לקרוא), וגם את הבלי הקבלה. הוא מחזיק בשניהם ביחד, כשווים. זה לא יאמר בזכות הערוץ, אבל בהתחשב במצב העיתונות הישראלית, גם זה משהו.

זה משהו כי כיום אין מקום אחר לפרסם בו את הדברים הללו, וכי ראוי שהדברים הללו, לפחות חלקם, יתפרסמו. אין כיום כמעט אף מקום אחר בתקשורת הישראלית שמעז לפרסם מאמרים אודות התודעה, השפה ומהו האושר. אין לזה שוק. עיתוני התרבות, שאולי אמורים היו למלא את הפונקציה הזו, התמלאו בביקורות יצירות לרוב, או נעשו לא רלוונטיים. הניו-אייג', על שלל הבליו, פתח גם את האפשרות לדון בנושאים אחרים, שחורגים מגבולות איזה כאן ועכשיו מגודרים היטב.

ליואב ארזי יש אנקדוטה אודות ג'ק לונדון. כאשר זה פרסם את "פנג הלבן" עורר הספר דיון ציבורי בשאלה מהן חיות אמיתיות, והאם ג'ק קשישא הצליח לייצג חיה ריאליסטית. תיאודור רוזוולט אף כינה אותו "nature faker", והדיון המשיך משם. בישראל, כיום, דיון כזה לא היה יכול להתרחש, וודאי שלא היה מערב בתוכו נשיא. ערוץ הניו-אייג' רחוק מלהיות הפיתרון, ובכל זאת, הוא יותר טוב מכלום.

[היה אמור להיות פוסט על פאמילי גאי, אך הפך לפוסט על הקומדיה. ארוך, אבל אולי משתלם]

סטואי גריפין. גאון

לא כל כך ברור מה עלה בגורל החלק מ"הפואטיקה" של אריסטו שעסק בקומדיה, וזה אולי לא כל כך משנה. מה שכן ברור הוא שכתוצאה מהמחסור הזה נותרו בני התרבות המערבית עם טקסט תיאורטי מכונן אחד אודות ספרות, שמדבר הרבה מאוד על "קתרזיס", מה שזה לא יהיה, אבל כמעט שלא מתייחס לצחוק.

זו התפתחות מצערת למדי. יכול היה להיות מעניין לראות איך אריסטו מפשר בין האחדות הסיבתית, שהוא מקדם בכזו התלהבות, לבין האפקט הקומי. זה לא קרה. במקום זאת, קיבלנו את "טום ג'ונס".

It takes a big man to cry, but it takes a bigger man to laugh at that man (jack handy)

"טום ג'ונס" הוא רומן קומי אנגלי ומבריק מהמאה ה-18. הוא מעניין במיוחד כי טמונות בו, בין חלק לחלק, הערותיו של פילדינג, המחבר, על אמנות כתיבת הקומדיה. ופילדינג, יש לדעת, היה בן תקופתו, כלומר ניאו-קלאסיציסט, כלומר – מחובבי אריסטו.

וכך, מהקדמה להקדמה, פילדינג פורש את הפיתרון שלו לבעיה שאין לדעת אם הטרידה את אריסטו. וזו הבעיה: איך מיישבים בין עולם קוהרנטי ויציב, שבין אירוע לאירוע בו יש קשר סיבתי של הכרח או סבירות, לבין האפקט הקומי. למה זו בעיה? כי צחוק, בבסיסו, הוא תגובה לדיסוננס, לאי התאמה בין אירועים, מסגרות מחשבה או ציפיות. אנחנו צוחקים כי הציפיות שלנו לא התממשו (אך לא עשו זאת בדרך לא צפויה), כי מסגרת ההקשר, שבתוכה הבנו סיפור מסוים, התגלתה כשגויה, וכך הלאה. במלים אחרות, אנחנו צוחקים כי דברים לא מסתדרים. וקשה להכניס אפקט, שדורש שדברים לא יסתדרו, לתוך עולם קוהרנטי, יציב ומשורשר סיבתית.

הפיתרון המוצהר של פילדינג הוא אפקט ההפתעה. הפתעה נובעת ממשחק במידע – אנו מגלים דבר מה חדש לגבי העולם, שכתוצאה ממחסור קודם במידע, לא הצלחנו לחזות אותו. הדמיון בין הפתעה לאפקט הקומי הופכת את "טום ג'ונס" לרומן עמוס בתהפוכות עלילתיות. אבל, וזה חשוב, בין אירוע לאירוע תמיד נותר קשר סיבתי. העולם יציב. אפשר לישון בשקט.

"His designs were strictly honorable, as the phrase is; that is, to rob a lady of her fortune by way of marriage". (tom jones)

והנה עוד אבל. אבל ההפתעה היא רק טקטיקה, והיא נובעת מאסטרטגיה כוללת - נטל הקומיות מוטל לא על העולם, אלא על המספר. כך, העולם יכול לשמור על אחדות סיבתית אריסטוטלית למהדרין, בעוד התיאור שלו מכיל את הדיסוננס קומי.

מלבד הפתעה, יש כמה דרכים לעשות זאת. פילדינג משתמש בעיקר בפרודיה ובדיסוננס-כפול (שזה מונח בעל צליל מחורבן של עבדכן, שישמח למונח קליט יותר). הדיסוננס הכפול הוא מה שחולש, למשל, על "מלכוד 22", שמצחיק, כדברי הומר סימפסון, "בגלל שזה נכון". אנחנו מקבלים את "מלכוד 22" כתיאור קצת מוגזם של הצבא, מתוך האמונה שהצבא הוא המקום שבו כל דבר מופרך יכול להתרחש. כאשר אנחנו עושים זאת אנחנו מאמצים דיסוננס כפול – יישובו של דיסוננס אחד (דבר מה מופרך: למשל, יוסריאן מזיז את קווי התקיפה על המפה, ולכן המתקפה לא מתרחשת; למשל, קצין שלא מצליח להיות מקודם בגלל שטר"ש פקיד דואר לא שולח את המברקים הבהולים שלו) באמצעות דיסוננס אחר (העולם מופרך: למשל, ב"מלכוד 22", ההנחה ש"ככה זה בצבא").

כמו ג'וזף הלר כך פילדינג. אמנם, הדיסוננס מוטל שוב לחיקו של העולם, אולם הפעם הוא מתיישב בתוך איזו תפיסה חברתית מקובלת. כולם מוכנים להסכים שדבר מה במציאות מתנהל באופן מגוחך, עדיין אין זה אומר שהוא נטול סיבה. סוויפט כתב פעם ש"אין לך דבר מופרך ונטול היגיון שלא יימצאו אי אלו פילוסופים שיטענו כי הוא אמת לאמיתה" (מהזיכרון). זה נכון, זה מצחיק כי זה נכון, ויש לזה סיבות טובות מאוד, שסוויפט לא חייב להזכיר. התיאור מצחיק, העולם לא. העולם ניצל. אפשר לישון בשקט.

"Wagner's music is better than it sounds." (Mark Twain)

אגב, הדיסוננס הכפול הנ"ל אינו רק מנת חלקם של גדולי אומה. בדיחות עדתיות וקומדיות מצבים עושות את אותו הדבר. כאשר ג'ואי מ"חברים" עושה שטות לכאורה מצחיקה, זה בסדר, כי זה ג'ואי. אנחנו צוחקים מהלכאורה מצחיקה, אבל בו זמנית מאששים את אותו מודל עולם, אותו מודל דמות, שהחזקנו בהם קודם. ההפתעות לא מפתיעות לעולם. אסור להן.

Stewie: Did you hear that Meg? Guys can marry other guys now. So...this is awkward, but I mean, if they can do that, that is pretty much it for you, isn't it? I mean you as well pack it in. Game over (family guy)

זה לא חייב להיות כך, כמובן. אפשר לפרום את העולם. זה מצחיק. בשלב מסוים, כשזה נהיה לגיטימי, החלו הפרודיות, למשל, לקבל ביטוי בעולם המיוצג. זה די מדהים, כאשר חושבים על זה, העובדה שאנחנו מוכנים לערבב בין היגיון של עולם אחד לבין היגיון אחר לגמרי, זה ששייך לעולם שלנו (העובדה שאנו קוראים יצירה שהיא פרודיה על יצירה אחרת). הייתם חושבים שיהיה לנו קשה להחזיק, תודעתית, את כל ההגיונות הסותרים הללו, את עקרונות הפעולה המתנגשים. אבל לא. אנחנו מקבלים את הדיסוננס, צוחקים, ומיישבים אותו כשאנחנו קוראים לזה "פרודיה".

כתוצאה, התפתח ז'אנר שלם של יצירות שהעולם המיוצג בהן פריך ומתפורר. "פאמילי גאי" היא אולי הקיצונית שבהן. בסדרה הזו (לא ראיתם? כנסו הנה ותתחילו לראות לפני המשך הפוסט) יש תמיד עלילה, בכל פרק, אבל היא משמשת כמעין ציר, שבתוכו יכולות הדמויות להעלות את הפלאשבקים שלהן ללא הפרעה. ופתאום, לתוך הפרבר שבו מתרחש הכל, אפשר להכניס פנימה את פאקמן, באטמן והימן כדמויות שקיימות באמת, והן קיימות באמת למשך זמן קצר בלבד, כאורך הנשימה של הבדיחה. חוקיות עולם קמה לרגע, מספיק רק בשביל שאפשר יהיה להרוס אותה ברגע הבא.

כך, באחת הסצינות, דווקא לא פלאשבק, נכנס ההוא מ"קוואנטום ליפ", אומר משהו לאחת הדמויות ונעלם. ואתה, כצופה, צריך לשאול את עצמך האם הם הולכים להמשיך את זה, האם לבדיחה הזו תהיה השפעה אמיתית על המשך העלילה. במקרה הזה התשובה היא לא. אז מה הסטטוס של הקטע הזה? הוא באמת קרה? ואם היו ממשיכים אותו, אז הוא קרה? למה? כתוצאה, אנחנו מקבלים מודל עולם שבו הכל מוטל בספק, והכל יכול להתפרק בעוד שניה. אפילו הדמויות עצמן, הציר הקומי של הסדרה, משנות את האישיות שלהן בהתאם לבדיחה הנוכחית – סטואי, התינוק, הוא גם הומו לעתיד אך גם קשיש חרמן וחובב בנות לעתיד, והוא גם רוצה להשתלט על העולם, וגם אף אחד מלבד בריאן, הכלב, לא יכול להבין את מה שהוא אומר, מלבד בפעמים שבהם אפשר להבין מה שהוא אומר. זה תלוי.

המהלך הזה, נראה לי, נעשה מרכזי יחסית בסימפסונס. שם, כפי שהעיר פלאי, נכנסו פרודיות ומופרכויות רבות לתוך מצבים מודאליים. אפשר לתאר זאת כעולם אפשרי בתוך עולם אפשרי – כל עולם מכיל בתוכו מספר עולמות אפשריים, שמרכיבים, בין היתר, את עולם השאיפות של הדמויות, פרשנותן לאירועים, חלומותיהן וכו'. הדמויות שבעולם המיוצג מחזיקות בעולמות מיוצגים משלהן. כך, העולם המיוצג הראשי מצמיח מתוכו עולמות מיוצגים שונים, שנמצאים ביחס מסוים אליו, ואנחנו יכולים להתמודד עם זה כי אנחנו יודעים מה המרכז. אנחנו יודעים מה "אמיתי", לפחות בנוגע ליצירה הזו. בסימפסונס, כאמור, שומרים על המרכז הזה, בדרך כלל. אנחנו יודעים, בגדול, מה החוקיות של העולם המיוצג, ומקבלים את המצבים המופרעים באמת רק בצורה מודאלית, כשאיפות, משפטי תנאי וכו'. העיקר שהמרכז שלם, יציב ושומר על היגיון.

לא בפאמילי גאי. שם, מרכז הכובד של העולם הבדיוני נע תמיד. ואנחנו מוכנים לצפות בזה, במשהו שביר כל כך עד שהוא מאתגר כל הזמן את היכולות הקוגניטיביות הבסיסיות ביותר, משהו שדורש מאיתנו חיפוש מתמיד אחר מרכז הכובד הבדיוני, שעליו הכל נשען, רק בשביל לאבד אותו דקה אחר כך, כי הוא כבר לא מתאים לבדיחה הבאה.

1. פתיחה

חוויית העולם הטהורה מתווכת על ידי מודלי העולם שלנו באופן שנטען לא פעם שאיננו מאפשר עוד גישה אליה. יש גם מי שטען כי היא כלל איננה קיימת, חוויה בלתי אמצעית שכזו. חלק מההוגים שעסקו בשאלות כאלו, ניסו לפרק את הקטגוריות שבהן אנו משתמשים לגורמים הולכים וקטנים. חלקם תוך תיקווה להגיע אל איזו חוויה שנמצאת מעבר להן, חלקם תוך התקווה להוכיח כי אין מאחרי הקטגוריות הללו שום דבר בעל משמעות, וחלקם כדי להראות שהקשר שלהן אל החוויה הבלתי אמצעית, איננו קיים.

כשדנים בחוויה הבלתי אמצעית, פירוק שכזה הוא מוזר. מלכתחילה הקשר שלנו עם היקום איננו יכול להיתפס על ידי אדם שאיננו דתי כאחר מאשר שייכות מוחלטת. כיוון שכך, חוויית החיים שלנו, כלומר חוויית היקום שלנו, היא בהכרח תמיד וממילא, בלתי אמצעית. לא יכול להיות מתווך בינינו ובין היקום אם אנחנו איננו אלא פיסות יקום המאורגנות ופועלות באופן שחייב להיות עקבי עם טבעו של כל הקיים. בין אם יש לו טבע שאנחנו מסוגלים לתפוס, בין אם יש לו כזה שאיננו מסוגלים לתפוס, ובין אם טבעו הוא כזה שאין לו כלל "טבע" במובן שאנו מדברים על המילה.

יצירת קטגוריות ושימוש בהן היא, ככל הידוע לנו, “טבענו", וכיוון שכך, הינה ממילא חווייה בלתי אמצעית בפני עצמה. העולם כפי שהוא משתקף לעינינו דרך הקטגוריות שבהן אנחנו משתמשים לעולם איננו מתווך יותר או פחות. תודעתנו המחלקת ומקטלגת וחווה את העולם דרך חושיה, היא בעת ובעונה אחת גם העולם עצמו, היא היא החוויה הבלתי אמצעית בהא הידיעה של קיומנו.

אין שום טעם בלפרק את המשמעות של מלים בכדי למצוא את מה שנמצא "מעבר" להן. אין שום דבר "מעבר" למלים. ישנם דברים המתקיימים בד בבד איתן. הם אינם אמיתיים יותר או פחות מהן. הם אינם מעל או מתחת או בעומק המלים. המלה "כוויה" ותחושת הכוויה עצמה, אמיתיות באותה המידה בדיוק. זה שאחת מהן היא רפרור תודעתי לאחרת, איננו הופך אותה לקיימת פחות בעולם. השנייה פשוט גורמת מצוקה לגופנו, ולכן נושאת עימה רושם חזק יותר. האמירה שהחוויה עצמה, והסיפור שאנו מספרים אודות החוויה מתערבבות זו בזו בתודעתנו היא נכונה, אבל אין לה שום קשר לתיווך המציאות. יש לה קשר לחלוקת קשב לקויה.

המכשור התודעתי שלנו הוא דבר רגיש ומתוחכם להפליא. הוא הכלי השימושי ביותר שיש בידינו לשרוד בעזרתו בעולם המסוכן בו אנו מתקיימים. מסיבה זו, רוב הקשב של רוב בני האדם ברוב התרבויות, ככל הנראה נותן דומיננטיות לתפקוד הזה. אבל הוא בשום אופן איננו התפקוד היחיד. ניתן בקלות יחסית ליצור בו אופציה של הורדת הווליום בכדי לשפר את הקליטה החושית. ציידים, חיילים, אומני לחימה, ספורטאים, מוזיקאים, מדענים ושלל אחרים  כולם יודעים לבצע את השקטת המערכת הזו ברמה כזו או אחרת. זה לא קטע ניו אייג'יסטי, אין צורך להאמין בשיבא או בצ'י לשם כך. זה עניין טכני לחלוטין.

2. מספר שתיים

אם כן מדוע אנו חווים את התודעה שלנו כאמיתית פחות מן העולם? אין לדעת. אולי משום שאנו משתמשים בה כל הזמן בדרכים שגרתיות יחסית. אולי משום שהיא עצמה נותנת עדיפות לעולם החוויות שאותו היא מסדרת. אחרי הכל, כשאתה שומע צליל כלשהו, אתה מודע הרבה יותר לקיומו של הצליל מאשר לקיומן של אוזניך. אולי משום העמדה המשונה של התודעה כפיסת יקום המתבוננת בעצמה. אולי משום שההפרדה בין "אני" לבין "עולם" משרתת את הגוף האמור לשרוד בעולם הזה.

3. פירוק של קטגוריות

פירוק המבנים הפרשניים שלנו לגורמים יכול להביא לנו תועלת. בכדי ליצור מבנים פרשניים חדשים, עלינו לפרק את הקיימים, לבחון את מרכיביהם השונים, ולהשתמש בהם כחומרי בניין עבור החדשים. זהו תהליך היצירה.

כל מי שעוסק בפירוק של קטגוריות מתוך רצון להראות כי הן שרירותיות או חסרות משמעות עושה מעשה המקביל לפירוק של אבן כדי לנסות ולהראות שהיא שרירותית. המילה, כמו האבן, היא תוצר טבעי לחלוטין של יקום שבשלב זה עדיין מופלא מאיתנו. אדם המפרק מילה כדי להראות שהיא חסרת משמעות, אומר – בין אם הוא מבין זאת ובין אם לא- כי ידוע לו טבעו של היקום כולו, ידוע לו יחסה של המילה ליקום, וכי היחס הזה - חסר משמעות. זוהי לבטח אמירה שדורשת הוכחה רצינית ביותר. 

אשר לניסיון לפרק קטגוריות כדי להשיג את היכולת להיות קשוב יותר לחוויות הבלתי מילוליות, כדי לחוות אותן בעוצמה רבה ומובחנת יותר, או כדי להצליח "לצאת מגבולות השיח", הניסיון הזה עתיד להגמר בכאב ראש אומלל משום שכמובן, תהליך פירוק המשמעויות מתרחש באותו ערוץ חווייתי שבו מתרחשת המשמעות מלכתחילה. זהו עיסוק אינטלקטואלי. מילולי. לא ניתן לסלק את הרעש הלבן המילולי מהמוח על ידי הוספה לו. לשם כך דרושה בעיקר הנדסה רגשית, לא רעיונית.

4. לגלוש על השיח

אבל אין ברצוני לדבר על פירוק קטגוריות. הדבר החשוב לי יותר הוא כיצד משתמשים ביכולות שניתן לפתח לצורך קידומה של חוויית החיים שלנו. וכאן ראוי אולי לציין שהתפקודים הקטגוריאלים שלנו מסבים לנו הנאה רבה בחיינו. השיח המשעבד מכיל בתוכו שלל של משחקים, שדות מוקשים, אתגרים, מהמורות וסכנות שרובנו נהנים מהם לפחות חלק מהזמן.

אדם המחליט לנקוט עמדה מנטאלית של שחקן במשחק החיים ולא קורבן של השיח, מסוגל לגלוש על שדה הקטגוריות התרבותיות. ליהנות ממנו, לשאוב ממנו עוצמה וחופש רב. זה איננו עומד בסתירה עם העובדה שישנם אנשים שהקטגוריות התרבותיות מבנות אותם כקרבנות ושצריך להילחם בכך. זה פשוט אומר שניתן גם ניתן לעשות פוליטיקה, להילחם אם צריך. מרגל המתחפש לאיש עסקים למשל, עוסק בגלישה שכזו על השיח. וכמוהו גם איש העסקים המתחפש לעצמו בכל בוקר. הם שואבים עוצמה מהקטגוריות שעליהן הם גולשים. (שניהם גם מסתכנים כמובן, בכך שהקטגוריות מהן הם שואבים את עוצמתם, ישתלטו עליהם, אבל זה סיכון שכל אדם לוקח ממילא, בין אם הוא יודע זאת או לא.)

אבל לבסוף, חשוב מכל, רק אדם שנוקט עמדה מנטאלית של שחקן, מסוגל באמת ליצור ולהכניס שינויים בשיח. רק מי שלא מרגיש משועבד ללשון, אלא משחק איתה ומשתעשע איתה, מסוגל ליצור צורות ביטוי חדשות שיקסמו לאחיו בני האדם. רק מי שנהנה מהקטגוריות התרבותיות ומהריקוד המתוחכם שהן רוקדות זו עם זו דרכנו ובעדנו, מסוגל ליצור וואריאציות חדשות, לראות את האפשרות של אפיקים חדשים לפעולה, לרקוד בעצמו. לעתים אפילו להיות בן הזוג שמוביל את הריקוד. 

פירוק קטגוריות מתוך עמדה של קורבן היא אולי פעילות אומללה, אבל יצירת קטגוריות חדשות שייטיבו להקסים אותנו ולעבוד לזכותנו, הרי זהו כבר סיפור אחר לגמרי. תנועה בשדה התרבות ובשדה התודעה איננה יכולה לקרות רק מפירוקים. היא צריכה לקרות מיצירה, פעולה שפירוק הקטגוריות הוא רק חלק אחד שלה.

5. סיכום

האמירה שהשפה והקטגוריות העולות ממנה, משרטטות את גבולות התודעה היא אמירה בלתי נכונה. כמוה גם האמירה שהשפה והקטגוריות העולות ממנה מעוותות בצורה כלשהי את חוויית העולם שלנו. התפקוד הקטגוריאלי שלנו הוא תופעה אמיתית לחלוטין של היקום. הצורה בה הוא מסדר לעינינו את היקום בהכרח משקפת את היקום עצמו, אחרת אנו מתייחסים אל התפקוד הזה כאל דבר שמחוץ לכל הקיים. כלומר, משהו שאינו קיים. הוא יכול כמובן, לשקף לעינינו רק חלק מהיבטיו של היקום.

התפקוד הזה הוא תפקוד רב עוצמה, אבל בשום פנים לא יחיד. והוא גם איננו חייב כלל להגביל אותנו בשום צורה, להפריע לנו לחוות את העולם בכל ערוץ חווייתי העומד לרשותנו. זאת יכולים לעשות רק אנחנו בני האדם, כמכלול של תפקודינו - זה לזה, או לעצמנו - בעזרת שימוש באלימות.

6. הערה שלאחר סיכום

בפוסט זה השתמשתי מספר פעמים במילה "שיח" באופן שלמעשה הינו שגוי. אין שום אפשרות אמיתית לגלוש על השיח כפי שהגדיר פוקו את המושג. בתוך השיח של פוקו אדם הוא תמיד סובייקט משועבד, סביל ללא ברירות, מריונטה הנעה בלא רצון משל עצמה על החוטים התרבותיים.

הבחירה להשתמש במושג זה בכל זאת, נובעת מצרכים תקשורתיים. החלטתי שעדיף כרגע להשתמש במושג זה מאשר במשהו מסורבל כמו "רשת ההדמיות התרבותיות", המתאר טוב יותר את המציאות, לדעתי, אך הינו פחות נגיש ופחות מובן.