הפוסט של איתמר עורר ויכוח בתגובות.

אני ואיתמר התווכחנו גם במסנג'ר.

לפניכם קטע.

me: יש פה עניין של ביקורת ביצוע
תחשוב על זה כעל פיצה
(אני רעבה)
נגיד שאני אומרת שהרוטב מצויין
ורוטב מצויין הוא בסיס מעולה לפיצה
כפי שחוקי ז'אנר מוגזמים הם בסיס מעולה לסרט
ובכל זאת, הגבינה פוזרה בקמצנות
כך גם שבירת החוקים המגדריים
זה לא אומר שזה הדבר המרכזי בסרט
זה פשוט אומר: הצלחת מאד בא', פישלת בב'.
itamar: אחלה אנלוגיה. אבל
(באמת אחלה אנלוגיה)
me: ~קדה בתודה~
itamar: שניה, חשתי שלא ראית את הסרט?
me: אמרתי את זה
כן, לא ראיתי
itamar: אוקיי, זה קצת להתווכח על הריח של הדלק, אבל יאללה
itamar: אני טוען: ההגזמה והאינטרטקסטואליות המופגנת מסמנות שיש בסרט הזה יותר מכפי שנראה לעין. מצד אחד הוא "שטוח" מאוד, במופגן (עלילה, דמויות וכו'), מצד שני יש בו עומק אסתטי מרהיב באמת.
itamar: עכשיו, אפשר לבוא ולטעון "הסרט שטוח" אבל יפה, ואפשר לטעון שהיופי הזה ביחד עם השטיחות המוגזמת, מסמנים לקורא, שיש בסרט יותר מכפי שנראה על פני השטח.
בבירור, לא כל הקוראים קלטו או קנו את הסימון הזה. בבירור, חלק מהקוראים כן.
השאלה היא מה עושים עכשיו.
me: אני מסכימה שהסרט יש זו יותר משטיחות
ועכשיו, אנחנו פונים היישר לקוראים המתוחכמים
ואז, אנחנו משחקים עם החוקים
עד כאן נכון?
itamar: נכון
נכון, סוקרטס
me: LOL
itamar:
me: ובכן, אנחנו בוחרים עם אילו חוקים לשחק
נגיד, יכולנו לקחת נשים שישחקו את הגברים ולהיפך.
זו עדיין הייתה פרודיה
וזה עדיין היה סרט יפה - חשוב על נשים חשופות חזה בחולצות לבנות קרועות
עד כאן נכון?
itamar: נכון מאוד
me: אני אומרת:
הפרודיה הזו יפה
חבל שלא שיחקת עם חוקים ז'אנררים אחרים
זהו
itamar: או. בשביל זה הכותרת של הפוסט שלי היתה הכותרת של הפוסט שלי. אני חושב שהסרט הזה הוא לא פרודיה באמת, הוא פסטיש. ואני חושב שפסטיש אינו "חיקוי ריק", כמו שאוהבים להציג אותו, אלא שיש בו הצהרה לגבי אמנות וסגנון. דווקא אם היו עושים את מה שהצעת, ומחליפים את הגברים בנשים, האמירה של הסרט היתה מתפספסת (מעבר לזה, מילר לא היה מאפשר לצלם אותו). דווקא הייצוג הכאילו מדויק של ייצוג כאילו מדוייק הופך את הסרט הזה לחזק כל כך.

מזמן מזמן כתבה איילת, מהטובות שבבני האדם (ואין כאן טיפת אירוניה), על סלידתה מהסרט "סין סיטי". שווה לקרוא את הפוסט כולו, אבל הנה תקציר לעצלנים: הסרט מציג סטריאוטיפים נמוכים של נשים. או שהן חצי עירומות וטיפשות או שהן חסרות אונים. "כל הסיפורים מסופרים מנקודת המבט הגברית, בקולו של גבר, על גברים נלחמים בגברים על כבודן של זונות וזונות בפוטנציה".

מזמן מזמן אני רוצה לענות לפוסט ההוא, ואף פעם אין לי כוח. אולי עכשיו, כשאת רוב הסרט כבר איני זוכר, זה הזמן הנכון.

אז בתחילה: כן. הסרט מציג דמויות נשיות פלקטיות וירודות של נשים. למעשה, הוא ניגש למלאכה הזו מתוך דבקות ומסירות מרשימות. הנשים כולן הן זונות או חסרות אונים או שתי האפשרויות גם יחד, בהקצנה שהיה ניתן לקרוא לה פרודית לו לא היתה כה רצינית.

להגנת הסרט, ראוי לציין שגם דמויות הגברים לא זוכות לייצוג מחמיא. הם כולם פסיכופטים, אלימים, וקבורים עמוק בתוך מערכת נורמות עתיקה ומעופשת, שגורמת להם לבחור ב"דבר הנכון" תמיד, גם כשזה מסתיים במותם. מצד שני, הם עדיין גיבורי הסרט הזה, והדבר הנכון הוא הדבר הנכון, ומותם אצילי.

ובעצם, זה לא קו טיעון מעניין במיוחד. לא בגלל שאין בו ממש – המודל הגברי של סין סיטי הוא אבסורד בכסות אקדח – אלא בגלל שמעקב בלעדי אחר דינמיקת ייצוגי המגדר של הסרט פירושו וויתור על הסרט כולו, על ההקשר שחולש על הייצוגים המגדריים הללו, והופך אותם למשהו אחר, מעניין בהרבה. 

"סין סיטי" מבוסס על קומיקס באותו שם של פרנק מילר. הוראתה של המילה "מבוסס" כאן אינה רחבה כב"מבוסס על סיפור אמיתי". הסרט כל כך מבוסס עד שהוא כמעט קומיקס, עד שהבמאי לא הכין סטורי-בורד, ופשוט השתמש בקומיקס המקורי.

מי שראה יודע שהתוצאה מדהימה. הבמאי, רוברט רודריגז, הצליח להכניס את קוביות הקומיקס לסרט. לא באמצעות גרפיקת מחשב זולה, אלא באמצעות שוטים מדויקים. הוא לקח את מדיום התמונה הנעה, ומבלי לשבור אותו לרגע החזיר אותו לימי הסטילס.

אם לגלוש קצת מהנושא, נדמה לי שרודריגז הצליח לתפוס לגמרי את משמעות "הרגע הפרגננטי" של לסינג. לסינג טען שאמנויות כציור ופיסול, אמנויות מרחב, שתופסות רגע אחד בזמן, יכולות לגעת בשטף הזמן באמצעות ייצוג של רגע פרגננטי. רגע שבין פעולה לפעולה, שמשתמעת ממנו הפעולה הקודמת, ומשתמעת הפעולה הבאה. לאוקון ובניו, רגע לפני הרגע שאחרי. חלק ניכר מהשוטים בסרט תופסים רגעים כאלה, ומותחים אותם על חשבון הפעולה עצמה. למרות כל מה שקורה בו, חלק ניכר מהסרט הוא סטאטי. הדמויות עומדות זו מול זו, עומדות זו מעל זו, עומדות זו ליד זו. עומדות. מתכוננות לרגע הבא.

ואם לחזור לנושא, סין סיטי אינו רק עיבוד של קומיקס, הוא מעין מימוש קולנועי שלו. קומיקס אינו רק מדיום אמנותי. הוא נושא עמו קונוונציות מסוימות, שאחת מהן היא האפשרות להגזים. קומיקס יכול להציג גיבור, שנפגע מעשרות כדורי רובה וממשיך ללכת. אולי זו ירושה מעידן גיבורי העל. כך או כך, אנו מתירים זאת. בכל עיבוד קולנועי אחר היו מרככים את הסצינות האלה, והופכים אותן לריאליסטיות יותר. לא בסין סיטי.

הקומיקס של מילר שונה מהבחינה הזו. מילר לוקח את הפילם נואר, ומעביר אותו לקומיקס. המעבר הזה הוא לא מעבר חלק. מילר מקצין דמויות והתנהגויות, מקצין את חוקיות העולם ומקצין את הקוד המוסרי, שסביבו חג כל זה. הקומיקס סין סיטי הוא עיבוד של ממש, שמותח את עולם הפילם נואר לתוך קונוונציות קומיקס, ומחדד אותן אד אבסורדום.

מכאן שהסרט סין סיטי הוא סיומו של מהלך אינטרטקסטואלי כפול: ז'אנר קולנועי שהפך לקומיקס, וחזר לקולנוע. אבל הסרט לא מחזיר את הקומיקס של מילר למקורותיו. בעצם היותו עיבוד כה מדויק של הקומיקס, הוא מציג את המהלך של מילר לראווה. שוב אין לנו קומיקס מול ז'אנר קולנועי (הקומיקס של מילר מול הפילם נואר), ואנחנו לא יכולים להצדיק את ההגזמה בקונוונציות הקומיקס. עכשיו עומד הפילם נואר אל מול סרט, אל מול דמות פניו, במראה עקומה וברוטלית.

אני לא חושב שהסרט הזה שוביניסטי. אני אפילו לא בטוח שהוא קובע עמדה מוסרית של ממש. הוא סרט ריק, מהבחינה הזו. אבל לא ריק לגמרי. כי מהלך הציטוט הכפול הזה לא רק "חושף את התחבולה" הסגנונית, ומראה עד כמה סגנון מסוים הוא פרי קונוונציה, הוא גם חושף את התחבולה האתית. פילם נואר אינו רק קומץ שוטים אפלוליים ו-ווייס אובר של בלש ממורמר, הוא מכיל בתוכו גם תפיסה אתית-חברתית (ששאולה בעצמה, נראה לי, מהאבירות החצרונית). כאשר הסרט אומר "כל זה רק סגנון", הוא אומר זאת גם לגבי אותה תפיסה אתית/מגדרית/חברתית. כל האבירות המעושנת והממורמרת הזו, כל הנשים מגודלות המחשוף, פשוט מצטלמים נהדר בשחור לבן.

נתבקשתי על ידי רעי המלומד, מר שאלתיאל, להוביל אותנו לעבר ההוכחה המוצקה לכך שכוס הוא פאלי.

ובכן, נתחיל בהבהרה. הכוונה כאן היא לאותו כוס, בשורוק רבתי, אשר הגדרתו במילון ההוה היא "פות, איבר המין של האישה (המוני)" ולא לאותו כלי המכיל נוזלים.

הנה נתרווח במקומותינו, נזרוק הצידה את עיתוני השבת ונצא למסע.

כדי להבין מהו פאלוס, אפשר להיעזר במה שאנחנו רואים סביבנו. מהו הסימן הגרפי של הפאלוס? לעד יהיה זה קונסטרוקט השלוח אל על, בזיקפה תמידית. אחד הדוגמאות המצויינות לכך הם בניינים גבוהים. הנה, למשל, בנייני התאומים.

שני פאלוסים ענקיים ובובה

כבר כאן אפשר להבחין במוגבלותה המצערת של נקודת המבט שלנו. כאשר אנחנו מסתכלים אל הבניינים, אנחנו לעולם מגיעים מנחיתות מבט. אנחנו בדמות הבובה, אשר מביטה אל על. אולם מה רואה האדם אשר בא מן החלל החיצון, האם עבורו הבניינים אינם פאלוס, משום שאינם מזדקפים אל על? ובכן, לא. גם היצור התבוני מן החלל ודאי יראה בבניינים סימן פאלוסי, על אף שאינם גבוהים ממנו.

כך אנחנו יכולים להוריד מן השיח את דרישת ההזדקרות.

עם מה נותרנו, אם כן? עם קונסטרוקט שלוח. האם ייתכן כי אותו קוסטרורט שלוח יישלח לעומק? מדוע לא. הבה נתבונן באותם מגדלי תאומים, אחרי שהאחים המוסלמים ביצעו בהם את מעשיהם.

במרכז התמונה, פאלוס פעור

למה התקבעה המחשבה כי קונסטרוקט חייב להזדקר אל על. בכל אשמה התרבות המערבית, והתאומים הם סימן ברור לכך. הרי מנקודת מבטם של המוסלמים הקיצוניים, הפאלוס העומקי של בנייני התאומים הוא סימן ברור לגבריותם, בדיוק כפי שהפאלוס המזדקר הוא סימן ברור לפאלוס המערבי.

כמובן, שלא כולם במערב אשמים באותה מידה. יש גם את אלמודובר, האיש שיצירותיו מעזות ומפרקות את המבט הקונבנציונלי. הנה הוא, בסרטו המופתי "דבר אליה" העז ושבר את ההגמוניה הפאלית המזדקרת. אותו מאהב מתכווץ אשר קופץ אל מעמקי הכוס של אהובתו מוכיח לנו שוב כי הפאלוס הנשי מזדקר גם הוא, רק לעומק.

זו האישה בעלת הכוס הפאלי של אלמודובר

מערבי אחר אשר מעז הוא קורבה, אשר בתמונתו השערוריתית "מקור העולם" מראה לנו שוב את עומקו של הכוס ואת יכולותיו. הכוס הזה, אשר מטריד את המבט, אשר מעמיד את הצופים בו בעמדת נחיתות, מבצע שוב את אותה הזרה מתבקשת, ומוכיח כי הכוס הוא לא רק פאלי בעומקו אלא גם פאלי באישיותו. כמו הבניינים הגבוהים לשעבר במרכז הסחר העולמי, תמונתו של קורבה מעוררת בצופה יראה, בדיוק כמו כל פאלוס ראוי.

מקור העולם

אם לסכם את דברינו עד כה, הכוס הוא פאלי משום שהוא קוסטרוקט שלוח ומשום יכולתו לעורר אימה. אולם מסענו טרם נגמר. לעיתים, מה שמסמן את הפאלוס אינו דבר סטטי אלא תנועה. לרוב, זוהי תנועה החוזרת שוב ושוב, מלמעלה למטה או למטה למעלה, אשר מעוררת בדימיוננו דבר מה, אשר מזוהה במחשבה המערבית עם הפאלוס.

לעזרתנו באה בת נוספת לעם הצרפתי - לוס איריגאריי. במסתה "מין זה שאינו אחד" כותבת איריגאריי כי הדגדגן, אותו חלק של הכוס, הוא "פין זעיר שנעים לאונן עימו כל עוד חרדת הסירוס אינה קיימת" (רסלינג, 2003, עמ' 15). כלומר, גברים אמיתיים, כאלו שאינם מושפעים מלחצים אדיפליים המופעלים עליהם לאחר היכנסם לסדר הסימבולי, היו יכולים בקלות לראות את הכוס כפאלי. למרבה הצער, אין בנמצא הרבה גברים כאלו, ולכן מציעה איריגאריי הסבר נוסף לפאליותו של הכוס. "האישה, היא, נוגעת מ-עצמה וב-עצמה (...) ללא כל צורך במתווך בטרם ניתן להבחין בין אקטיביות לפסיביות. האישה "נוגעת מעצמה" כל הזמן..." (שם, עמ' 16).

כדי להבין זאת, יש לחשוב, נניח, על אישה בשעת הליכה. אותו חץ השלוח למעלה ולמטה כאשר מדובר על הזין, נשלח כאן קדימה ואחורה. שפתי הכוס אשר נוגעת זו בזו מבצעות גם הן תנועה מונוטונית, דו-כיוונית, שאפשר בהחלט לראותה כשלוחה של תנועה הפאלית המסורתית.

ובכן, יש לנו הזדקרות, יש לנו הון סימבולי ויש לנו תנועה.

מ.ש.ל.