אני שונאת את עצמי על מה שאני עומדת לכתוב, אבל אני חייבת. זו האבן הכי כבדה שיושבת לי על הלב. וזה נמשך כבר המון זמן, התמודדות ארוכה שכנראה לא תיגמר בקרוב. אני חושבת כל הזמן שיש התמודדויות גרועות יותר, אבל אומרים שכל גמל כואב בדבשת שלו, או משהו כזה. אז זו הדבשת שלי.
התחלנו היום טיפול אצל קלינאית תקשורת. איתי קצת מגמגם, כלומר, לא בדיוק. הוא יותר מהדהד כזה. מושך את הסופים. צריך לשמוע כדי להבין. והדברת שלו אינסופית, תמיד היתה. מהרגע שהוא קם בבוקר הוא לא מפסיק לדבר. אנחנו קמים בשש בבוקר, אני מכינה לו סנדוויצ'ים לבית הספר והוא עומד לידי ומספר לי על הנינג'גו או בובספוג או מה שלא יהיה, זה אף פעם לא משהו שדורש אינטראקציה, תמיד איזה נאום או סיפור. לפעמים הוא חג סביבי, כמו דבורה, ומזמזם את הנאום שלו. וזה מפריע לי. במיוחד בבוקר כשאני לא רואה טוב ולמוח שלי לוקח קצת יותר זמן לאתחל. ובמיוחד כשגם ככה אני לא ישנה מי יודע מה עם התינוקת החדשה, שהיא באמת מתחשבת וממש מתוקה, אבל בכל זאת תינוקת.
ואת הנאומים האלה הוא יכול לנאום גם למישהו מבוגר שאנחנו פוגשים. וכולם חושבים כמה הוא חמוד ותקשורתי ולא מבינים שזה בדיוק ההיפך, כי אין כאן הזמנה לאינטראקציה, יש כאן רק נאום. כי אם מפריעים לו הוא מתעצבן, ואם שואלים אותו משהו באמצע הוא לא עונה, או כועס שבלבלו אותו.
אז היינו אצל הקלינאית, והוא היה עצמו. ובסוף היא שוחחה איתי בחוץ ושאלה שוב אם התייעצנו עם הפסיכיאטר המהולל של האזור, לראות אם אין הפרעות תקשורת. כי הדרך שלו לתקשר עם העולם היא קצת שונה. הוא לא הפנים עדיין כללים של שיחה. לא מקשיב, שזה דבר שגורם לנו המון עצבים, במיוחד בענייני התארגנות וכאלה, ולא ממש מתחשב ברצון של האחר לדבר. או סתם, ברצון של האחר לא להקשיב. עם החברים זה קצת אחרת. אבל בסך הכל הוא מקשיב בעיקר לעצמו. חשוב לו להגיד משהו. ולא משנה מה קורה מסביב. גם אחותו הקטנה, בת שלוש וחצי בסך הכל, כבר מתעצבנת ואומרת שהיא לא רוצה לשמוע. (והוא בתגובה, כמובן, מרביץ לה).
כן, היינו אצל הפסיכיאטר, זה עלה הון ולקח לנו כמה חודשים טובים עד שפגשנן אותו סוף סוף. הוא אמר שנראה לו שהכל בסדר. יכול להיות שאיתי היה ביום טוב. והוא היה גם צעיר יותר. בקושי בן חמש. אבל התקשורת לא השתפרה מאז.
וכן, היינו באבחונים, והמילה "ספקטרום" נזרקה לאוויר אבל ירדה מהפרק. אבל אני מרגישה כל החיים שלו שמשהו אחר. ולא הבנתי שזה אחר עד שנולדה האמצעית. וראיתי מה זה תקשורת עם ילד כמו שהיא צריכה להיות.
כי עוד לפני גיל שנתיים הוא זיהה את כל המספרים, והיה עוצר וקורא לוחיות זיהוי. והיה מסדר את המכוניות שלו בטורים ארוכים וקורא לי שאשחק איתו אבל לעולם לא משתף אותי, רק רוצה שאסתכל. שאהיה קהל. ואיך שאי אפשר לשחק איתו כמעט בשום דבר כי הוא רואה רק את הצד שלו, חייב לקבוע את החוקים ולשנות אותם כל הזמן. חייב לנצח. אחרת יש בכי והתפרצות זעם ולפעמים גם איזה צעצוע שבור.
ובעיקר קשה כל הזמן. קשה קשה. אלף פעמים לומר לו ללכת לצחצח שיניים. והוא הולך אבל שוכח כי הוא עושה פרצופים לעצמו במראה. וסדר פעולות של אחרי חירבון. שקודם מרימים מכנסיים, מורידים מים, שוטפים ידיים. זה לא נקלט אצלו. הוא הולך לשירותים ואחרי כמה זמן מופיע בסלון בלי תחתונים ומכנסיים. בלי לשים לב. ובעיקר התקשורת. שאין. שאני שואלת אותו על חוויות שהיו, במיוחד בבית הספר, והוא אומר שהוא לא זוכר או לא יודע. ומיד מדבר על משהו אחר. ואני לא יכולה לדבר איתו, כי חוסר האינטראקציה הזה מטריף אותי. אני כל כך חסרת אונים מול הילד הזה, חסרת אונים וחסרת כלים. אנחנו כועסים עליו שהוא לא מקשיב, אבל לאט לאט אני מבינה שהוא פשוט לא יכול. רק שאין לזה שם או תווית.
ולפעמים אני חושבת, שאלוהים תסלח לי, שאולי היה עדיף אם היתה תווית. אז היינו יודעים, והיינו מתכווננים, ואולי פחות צועקים.
ואני בעיקר הייתי מרגישה פחות אשמה. כי אם הכל בסדר למה אין תקשורת ביני לבין הילד שלי? ואולי לא הייתי כועסת כל כך ומרגישה מרומה. ומרגישה שתהום הולכת ונפערת בינינו. שאם זה ימשיך ככה אז כבר לא תהיה דרך חזרה. הוא רק בן שש וחצי, זה לא אבוד, אבל תנו לי פתרונות.
כואב לי כי אני מתרחקת. זו אני שקשה לי לחבק אותו, להתייחס אליו, לתת לו את מה שהוא צריך, כי אני צריכה לחצות אוקיינוסים בדרך. וזה קשה כל פעם לעשות את המרחק. והילדה האמצעית שלי נמצאת פה לידי, במרחק נגיעה. כל כך קל לי להגיע אליה, לאהוב אותה. אני מאירה אליה והיא מאירה בחזרה. והבכור שלי, אני עוד זוכרת איך הסתכלתי עליו, תינוק בן יומו, והרגשתי כזו יראה, כאילו מישהו שלח מלאך בשבילי. אבל קשה לי איתו כל כך, ואני מפחדת שאפסיק לנסות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
