ציפור בניוטרל

אז התחתנו והכל היה טוב. גרנו ברמת גן ועשינו ילד. היה לו עסק עצמאי והוא היה טוב במה שהוא עשה אבל זה לא החזיק מעמד. העסק קרס והוא נאלץ לעבוד בעבודת משמרות מבאסת. ואני הייתי לבד עם ילד בלי משפחה ובלי חברות והיה לי קשה והוא היה רוב הזמן בעבודה. אז חשבתי שאולי כדאי לחזור למושב, להורים. להתרומם כלכלית ולקבל קצת תמיכה וקצת חום.

אז עברנו. שכרנו בית. התנתקתי מכל מה שהכרתי ואהבתי, העבודה שהיתה לי, ההזדמנויות. ניסיתי לעבוד בשלט רחוק אבל זה לא הלך ולאט לאט ויתרתי. מצאתי את עצמי בעבודות משמימות, מתוסכלת. והוא התחיל לעבוד עם אבא שלי. ניסה ללמוד אבל זה שאב אותו יותר מידי והוא לא הצליח לתמרן. ובכל זאת לא הצלחנו להתרומם כלכלית. נכנסתי להריון שני. עברנו לגור בבית של ההורים שלי, עד שתתפנה יחידת הדיור שלהם. זה לקח חצי שנה. היתה לי לידה איומה. נכנסתי לדיכאון אחרי לידה והוא לא ידע מה לעשות. חצי השנה הראשונה מאז הלידה היתה קשה מנשוא.

ואז התפנתה יחידת הדיור ועברנו לגור בה. לא שילמנו כמובן, לא שכר דירה ולא חשבונות. גידלנו את שני הילדים ושנינו עבדנו בעסק המשפחתי. בכל זאת לא התרוממנו. אני הייתי משועממת ומתוסכלת ועשיתי שופינג מפצה בכל הזדמנות. הוא תפס את תפקיד הבן המועדף במשפחה שלי. מוצלח, אבא מושלם, מבשל מעולה. מכין מאפים ומפנק את כולם, מכין בשר על האש תמיד כשבאים אורחים. תמיד אפשר לסמוך עליו, להיעזר בו, שיביא שיארגן שיסיע ושיסדר. ורק אותי לא פינק. ורק בשבילי לא עשה. לטיולים יצאנו רק עם המשפחה. ורק כשהם הזמינו. הוא אמר שאין כסף לנסוע לבד. וימי הולדת לא חגגנו, ולא את יום האהבה או יום הנישואין. אני לא יודעת למה. ככה זה היה. וכשכעסתי ושאלתי למה, הוא אמר שדווקא חשב על זה אבל לא יצא. שרצה להפתיע אותי אבל אז רבתי איתו והוא התחרט. שרצה לעשות משהו נחמד אבל אז קרה משהו... וזה לא קרה. ובכלל, למה תמיד רק הוא צריך לפנק ולהפתיע? ומה איתי? למה אני לא?

וכולם אמרו, איזה גבר מושלם. איזה כיף לך. מבשל, אבא נהדר, חתיך ומקסים, וגם אני חשבתי, הרווחתי. אין יותר טוב מזה, ואם אני לא מרוצה זו בטח אשמתי. כי הוא אוהב אותי. מה, זה לא ברור? אז לפעמים הוא עייף ואין לו כוח. ולפעמים לא בא לו, כי הוא לחוץ בעבודה. ובדרך כלל אני לא יודעת אם בא לו או לא עד שאנחנו ממש נכנסים למיטה, והוא מגשש בזהירות כאילו רק נפגשנו. או לפעמים שואל, בא לך? ובא לי, כי אני אישה, כי אני רוצה, רוצה שיאהבו אותי וירצו אותי ויחשקו. אבל אני מובנת מאליה, אני פה, אני כמו עוד חפץ שיש בבית. לא האישה היפה, החכמה, המוכשרת והמבריקה. אותה השארתי ברמת גן, עם החלומות וההזדמנויות. נותרה ממני אישה אפורה דהויה, כבויה, מתוסכלת. חיה עם גבר שמרוצה מעצמו עד זחיחות, בסביבה שמעריצה אותו. וכולם אומרים, זכית. גבר בגברים.  

ואז נכנסתי להריון שלישי. ולא היה לנו ממ"ד ביחידת הדיור, אז תמיד רצנו להורים שלי כשהקסאמים התחילו לעוף. ולפעמים הייתי משתגעת, עומדת באמצע הלילה עם בטן של חודש שביעי, שני ילדים במיטות, וחושבת את מי לסחוב קודם והאם אספיק, כי הוא היה במילואים ואין מי שיסחב את השני. ואמרתי לו, בוא נחפש בית נורמלי עם ממ"ד. בוא נשכור. אבל הוא אמר שאין כסף וממילא הממ"ד לא יגן עלינו מפגיעה ישירה. אז זה לא קרה.

ואז התחיל איזה מבצע וברחנו מהבית אבל באמצע גייסו אותו, והוא כמובן הלך. ואני נשארתי עם תינוקת בת שלושה חודשים ושני ילדים קטנים, והסתובבתי איתם בדרכים. כי לבית לחזור אי אפשר, אין ממ"ד וזה מסוכן. אז נדדנו בין קרובי משפחה, ואני שמרתי עליהם ואיבדתי את עצמי רק אחרי שנרדמו. רק אז בכיתי, התפרקתי, ועד הבוקר אספתי והמשכתי. 

אחרי שהכל נגמר כבר היה ברור שיש פה פוסט טראומה ודיכאון. וטיפלתי, טיפלתי היטב, וכשהמבצע הבא הגיע כבר הייתי מוכנה. שוב גייסו אותו והוא כמובן שוב הלך, אבל אני כבר הייתי שם וידעתי מה לעשות, אז התפרקתי הרבה פחות.

והתחלנו לבנות בית ונכנסתי לחרדות. כי ידעתי משהו. ידעתי שזה לא טוב. שמשהו פה רקוב. שאני לא יכולה לחיות ככה. לחלום כל החיים על משהו אחר, על מישהו אחר, על אינטימיות ותשוקה. לא יכול להיות שזה ככה, החיים, הנישואין, לא יכול להיות שבזה זה מסתכם.

בסוף בגדתי בו.

ניסינו לתקן אבל זה לא הצליח כי לא רציתי. לא רציתי את החיים האלה, לחזור להיות אפורה דהויה, לא אחרי שמישהו סוף סוף נגע לי בנשמה, נתן לי אינטימיות ותשוקה מעיפה שקילפה מעלי את כל השכבות שחנקו את הנוצות הצבעוניות. שבזכותו צמחתי וחזרתי להביט במראה, הרמתי ראש והרגשתי שוב יפה, חכמה, מבריקה. אחרי שכל החיים הייתי ירח של מישהו אחר, שוב הרגשתי שמש. וזהרתי.

בסוף עברנו לבית אחר במקום אחר מסיבות אחרות לגמרי. אני התעקשתי על חינוך אחר לילדים, וגררתי את כולם. בזכות הכוח שהאיש האחר נתן לי. ושכרנו, והיה כסף. הסתדרנו. אבל לאט לאט התפרקנו. הוא לא נלחם. הוא לא נלחם עלי אף פעם אז למה שיתחיל. סיפרתי לו והוא סלח. ניסינו להתחיל מחדש. אבל זה לא הלך כי לא רציתי. לא רציתי להיות שוב ירח. להיות בצילו של הגבר המושלם, זה שכולם אוהבים, זה שזוהר כלפי כולם אבל שוכח אותך, את האישה שלו, שהוא אמור לאהוב.

בעוד חודש זה יהיה רשמי. הוא יעזוב את הבית. עוד לא סיפרנו לילדים אבל כבר יש הסכם והכל ברוח טובה. בהסכמה. בלי דרמות, בלי מלחמות. הוא לא טיפוס שנלחם. כזה הוא, בחור טוב. גבר מושלם. הוא מסכים איתי כמעט על הכל, הולך לקראתי, מוותר, כולם יהיו בטח בהלם כשנספר. ואף אחד לא יוכל להבין איך זה יכול להיות, ומה כבר קרה, ואיך יכול להיות שוויתרתי עליו, הרי הוא אהב אותך כל כך. אבל אם זו האהבה, אם ככה היא נראית, אם זה מה שמחכה לי, כבר עדיף לי להיות לבד כל החיים.