כאוס.

מן הראוי להתחיל כאן. תשכחו מכל מה שידעתם. מכל מה שהאמנתם בו. ועכשיו, תחשבו על המצב שלכם בלי כל זה. בלי משפטי "חוכמה" שמישהו פעם פלט לידכם. בלי כל הבגדים שמציגים אתכם לראווה לעולם ובלי כל "ההיישגים" שאתם חושבים שמישהו שם עליהם.

עכשיו אתם כמוני באותו קו מחשבה.

תבראו את עצמכם מחדש.

תצבעו את פניכם בצבע מלחמה. תמחקו את החיוך האווילי. תסתכלו לעולם בעיניים ותגידו לי שאתם עדיין מצליחים להשאר על הגל.

כאוס.

זה מה שליווה אותי כל החיים בלי ידיעה(אמונה בשבילכם) לאן אני מגיעה.

נמצאת בחדר לבן שנצבע פעמים רבות מידי, לבן מלוכלך כזה. לא מתאים לי, שופכת צבעים מכל הבא ליד ומאושרת מכל טעות גראפית שמתרחשת. החדר הזה פשוט יפיפה.

כאוס.

טוב לי איפה שאני נמצאת ותוהה עד לאן אני אגיע בעזרתו החיננית והחינמית - הדרישה היחידה שלו היא הטוטאליות. הוא לא דורש ממני להאמין למה שהייתי רגילה אליו, הוא לא דורש קו מחשבה רציף - משהו שמרבית האנשים לא מוכנים לתת בכל מקרה. הוא דורש שבירת מוסכמות.

החברה אוהבת מסגרת, האנושות אוהבת כללים. ואני שם בצד, בוהה בכל דבר שניתן ומתפלאה איך היופי משנה פניו במהירות מסחררת. מתפלאה עוד יותר כשאנשים רואים את אותו האלמנט היפה ורואים אותו בצורה זהה כל ימי חייהם המודעיים. אני לא. כמהה ליופי - כמהה לשינוי.

כאוס.

אותו ציור קטן על עורפי ששורטט פעמים רבות על כל מה שהשיגה ידי בו.

אותו אובייקט המורכב משמונה חצים - לא זהים ולא ישרים - הוא שמכיל אותי בו.

כאוס.

הוא מה שמשאיר אותי בחיים - הכמיהה לבאות, הרצון לראות לאן אני אוביל את עצמי בעזרתו.

כאוס.

היא המילה שמכילה בתוכה יותר מ"סדר" יותר מ"יופי" יותר מ"הרס". היא מכילה את כולן, והיא כשלם עולה בהרבה על סכום חלקיה.

היא ה-מילה.

היא אני.