איזו תקופה מוזרה זו.

הקונספט של הבלוג כבר דיי איבד את עצמו בגלל שאין לי זמן לשמר אותו, והאמת שגם הרבה דברים בי התחילו להשתנות

אני זוכר שלפני שנה שנתיים הייתי ממש נהנה ללכת להופעות ודברים כאלה והפעם כשהייתי בהופעה בשישי זה כבר לא היה אותו דבר, אין את אותה הנאה, שמתפרעים בהופעה, שרים את כל השירים ורוקדים עם הזמר, זה פתאום כאילו אבד המון חשק שהיה קיים, לא יודע להסביר את זה. אולי זאת פשוט תקופה של שינויים, שינוי בטעם... אני מחכה כבר למצוא את עצמי, להבין מה בידיוק יעשה לי טוב, אבל זה לוקח הרבה זמן, וזה מעצבן כבר להיות תקוע בין שני עולמות - העולם של התיכון והעולם של הצבא... לכל אחד מהם יש אווירה כ"כ אחרת, וההסתגלות לא הכי מדהימה.

עכשיו יצאנו מהצבא לשישי שבת וגם ראשון ושני בגלל כיפור, יוצא טוב, למרות שהחופשים ממש מקשים לחזור, אבל מצד שני כ"כ יש תחושה שצריך אותם.

השנה הבטחתי לעצמי לצום אם באמת ישחררו אותי לחופש הזה, כי כמעט היינו אמורים לחזור לבסיס ולסגור בו את כיפור, ובאמת שלסגור חגים בצבא זה נשמע דבר ממש מבאס (לא ניסיתי למרות שאמרו לי שזה לא נורא בכלל), אני עדיין מעדיף לסגור שבת אחרת ובחג להיות עם המשפחה, כי זה באמת הזמן הכי טוב להיות בו עם המשפחה, ובאמת שיחררו אותנו וזה ממש גורם לי לאושר לחשוב שאת הצום אני אעביר עם המשפחה, אפילו שלא צמים כאן.

מחר הבטחתי לעצמי שאני אלך לבית הקברות של דוד שלי, אני מרגיש שהוא כ"כ עוזר לי, מרגיש שקורים לי כ"כ הרבה דברים טובים בזכותו, שהוא מקשיב לי, וחוץ מזה שבגלל הצבא לא יכולתי לצאת להזכרה שלו לפני חודש, וזה לא היה הכי נעים מבחנתי, אז מחר חובה.

עוד פחות מחודש אני מסיים את הטירונות הזאת, ומתחילים סוף סוף את הקורס, שאני מחכה לו בקוצר רוח, באמת שאני ממש מתעניין לדעת מה לומדים, ואני מצפה כבר להיות "המפקד האחר", כי לי לעומתם כן יהיה צלם אנוש - אני מבטיח!

אני אפיק את המיטב מהקורס, אלמד כמו שצריך, ואשנה את הדברים במסגרת גבולות הטעם הטוב.

אחרי שהטירונות נגמרת בסוף אוקטובר אנחנו מקבלים רגילה, כי למ"כים קשה יותר לקבל רגילות בגלל המחסור בכוח אדם בתפקיד, אז אני ואילנה סיכמנו שנוסעים לאילת, עכשיו כל מה שנשאר זה לאשר את הדיל, איזה כיף!

זהו זה... אני אפסיק לחפור עכשיו, ואאחל לכולם צום קל (לאלה שצמים בנינו...) וכמובן גמר חתימה טובה ושנה טובה!

ואוו כמה זמן שלא כתבתי כאן בגלל הצבא.

החיים בצבא לא קלים, אני בקורס מ"כים, כרגע בשלב הטירונות המייגע שלא נגמר.

אבל הציפייה לתפקיד היא בקוצר רוח ורצון מטורף להיות מ"כ למרות הקושי שכרוך בלהגיע לתפקיד, אבל נתגבר.

השבוע שלחו אותי לשבוע שמירות בבסיס ליד הבסיס שלי, היה נחמד דווקא, זה חסך ממני שבוע שטח מייגע, וגרם לי לקבל תג יחידה בלי מסע, למרות שמסעות אני כן אוהב, זה מגבש ומספק.

הכרתי כמה אנשים נהדרים בשבוע שמירות, היה כיף להיות איתם וקצת להתנתק מהדיסטנס והניכור של המפקדים מהיום יום, ככה לנקות תראש - מה שנקרא חיילים צ'וקולטה.

זה חיזק אותי, נתן לי קצת ניקוי ראש ומקום להעלאת מוטיבציה.

אני מוכן ומזומן לקרוע תאמאמאמאאמאמא של הקורס ולהראות לכולם מי יהיה המ"כ מספר 1, והפעם זה חזק ממני, אפילו שזה קשה טילים, אבל תמיד צריך לזכור שיש גם קרביים ולהם קשה פי מליון, זה קצת מנחם, אפילו שיש את המשפט "נחמת אחרים - נחמת טיפשים", אבל יאללה, אני בצבא אז מותר לי :)

הגעגועים למשפחה ולאמא במיוחד גומרים אותי, סגרתי שבת ראשונה בחיים, ופגישה מסכנה עם המשפחה של שעתיים בשבת לא עוזרת בשיט להרגיע את הגעגועים, וגם ביאס שלא יצאתי להופעה של מדונה למרות שזה היה כ"כ קרוב... אבל לא נורא, הכל יסתדר בסוף.

שבוע הבא יוצאים חמשו"ש, זה מעודד מאוד מאוד.

יהיה טוב, משום מה הכל מסתדר לי בנימה אופטימית כרגע, הלוואי ויהיה ככה.

מה ששכחתי להוסיף ונזכרתי בסוף שדיי מקלקל לי את המצב רוח זה מה ששמעתי מתמר שאילנה אומרת שאני דיי מתרחק... זה מבאס לשמוע את זה, זה לא שאני בוחר להתרחק, יש פשוט כ"כ הרבה דברים שמרחיקים בלי הרצון שלי, אז אילנה בחיים אני לא אנסה להתרחק ממך כי את יודעת שאת חשובה לי מאוד, אומנם יש צבא ואני לא גר במודיעין אבל זה לא מה שישבור קשר כ"כ טוב, וגם אם אני לא מתקשר - זה כי אין לי סוללה, או כי יש לי חשבון טלפון מהסרטים.

אבל הקשר לא יהרס מזה, אני מבטיח.