באת, קראת, הגב/י!

ביום ראשון הלכתי לטיפול תטא

הרגשתי שאני תקועה

יש יותר מדי אפשרויות ואף לא הזדמנות אחת. אני לא יודעת איזו מהאפשרויות טובה לי, מה אני רוצה, מה נכון לי. נתקעתי מול הבלבול הזה יותר מדי זמן ונמאס לי.

בשבוע שלפני היתה איזו בעיה עם האוטו. קצת רעש כי עליתי על צינור מתכת בטיול שבת עם הילדים.

ברביעי נלחצתי שלא יהיה לי אוטו בראשון אז מיהרתי לקחת אותו למוסך הראשי ברשלצ. זה שבפעם הקודמת שלח לי הביתה, צמד מוסכניקים, כדי להכנס לאוטו מהבאגז', כי (מסתבר) שהשארתי אורות דלוקים ונגמר המצבר והמנעול המכאני בדלת, תקוע. חינם כן!

חינם, כולל הנסיעה שלהם וזמן העבודה. אם היה נדרש להחליף מצבר, אז היו מחייבים אותי בעלות מצבר חדש, אבל לא היה צריך. רק להתניע עם כבלים...

הפעם נפלתי על מוסכניק אחר. הוא עשה סיבוב מסביב לאוטו. לא נגע בו אפילו. שם על עצמו פרצוף נורא "מבין" ואמר לי להפעיל את הביטוח, כי פה זה עקום ושם הפנס בולט ובטח גם הלך איזה חלק בפנים שצריך להחליף וזה לא יצא בפחות מ- 1000 שח לפני עבודה ומעמ...

נכנסתי לאוטו ונסעתי הביתה.

בחמישי נלחצתי שלא יהיה לי אוטו בראשון ונסעתי לאיזה מוסך חמוד בחולון שפעם החליפו לי את הדישוקלטור... איזה חלק באוטו, אין לי מושג. משהו שעשה רעש ורעידות. בשניה הם העלו את האוטו והציצו לו מתחת לחצאית. מסתבר שזה פלסטיקים רופפים. הם חתכו חתיכה ואת השאר חיברו עם אזיקון. תוך רבע שעה, הייתי בדרכי הביתה. חינם, כן... אפילו פתחתי את הארנק הריק שלי, אבל הבעלים, נופף בביטול ואמר, לא צריך... זה שום דבר.

אין על פולנים זקנים... האמהות הפולניות שלהם, עשו משהו נכון.

בקיצור, זה טוב ויפה לקבל יחס מועדף במוסכים אבל זה לא מקדם אותי לשום מקום, אז הלכתי אליה. אני קוראת לה ענבל למרות שתכלס, קוראים לה... משהו אחר... רשום לי איפשהו. זו אותה אחת שהוציאה ממני את השנאה לגברים בכלל ואלי בפרט. אנחנו די סבבה עכשיו. הוא סידר לי את כל המיטות והספה שיונתן שבר. נהייה גדול, הילד. מעביר בזמן, את הגרוש וחצי מזונות ילדים. לא מערבב ימים... הרבה גם בזכות בת דודה שלו, שמסדרת לו את הראש ואולי גם החברה החדשה שלו.

הממ... איפה היינו - ענבל. בחורה קטנה, עיני שקדים ענקיות, שיער שחור חלק גולש. סיפרתי לה על ההיסטוריה התעסוקתית שלי ואיכשהו היא לקחה את זה לטראומות ילדות. אפילו ינקות. סיפרתי לה את הסיפור של ההורים שלי. עשינו חישוב קצר וגילינו שכנראה נוצרתי בסטוץ. חא! יש מיתולוגיה משפחתית אז היה קל לחשב. ההורים שלי נפגשו בבית הכנסת הגדול (סנט-פטרבורג), בשמחת תורה (ספטמבר), התחתנו בינואר ואני נולדתי ביוני. לא פלא שאין לי שום רתיעה מסטוצים ואף פעם לא היתה לי, גם לפני שזה היה מקובל חברתית. המיתולוגיה ממשיכה ומספרת, שאמא שלי, שהיתה מלאך שקט ורזה, במשך כל ההריון, שינתה פניה בשניה שנולדתי והפכה למפלצת מהגהנום. את החודשים הבאים, הם בילו איתי, אצל סבתא בכפר ואז נשארתי שם והם חזרו לסיים את התואר, בעיר הגדולה. מסתבר שחוויתי בגידה. אמא שלי המשיכה לא להיות נוכחת, במשך כל שנות הילדות שלי. למעשה, אני זוכרת אותה רק בסצנות מריבה עם אחותי ואת תחושת העלבון הצורב, כשהיא תומכת במנוולת הקטנה, שוב ושוב, רק כי היא קטנה.

עכשיו, אני זוכרת גם את הצעקות שלה ונסיעות לים בשבת, אבל בטיפול חוויתי אותה כלא נוכחת. בגיל 40 שלה, אבא שלי חטף התקף לב והיא עברה שינוי גדול. שחלק ממנו, כלל גם מעורבות מעט גדולה יותר בחיים שלי. בעיקר בנקודות משבר. שם שניהם, תמכו, כמעט בלי ביקורת.

אני חושבת שחלק מאופי האמהות שלי, הוא כקונטרה לזה שחוויתי ממנה: הטיפוח של הבנות. התקופות האלה שאני לוקחת מעת לעת, להיות איתם בבית. להיות נוכחת. אבל בטח זו רק הפרספקטיבה הספציפית הזאת. הילה אומרת לי לפעמים, שאני לא נמצאת, אפילו שאני שם איתם בבית.

דיברנו על ההריונות המרובים שלי, היא אמרה שאני נקלטת בקלות. אמרתי לה שרק עם אלי נקלטתי בקלות. עם בני זוג אחרים זה לא קרה. היא שאלה למה איתו זה קרה וסיפרתי לה איך הוא עזב הכל ובא לגור איתי בדרום. איך הרגשתי בטוחה איתו. ידעתי שהוא שם בשבילי, שאני במרכז. ומתי זה נעלם, היא שאלה. כשהייתי בהריון עם הילדים. ברגע שהתבשרנו שאלו תאומים, אני הייתי ברקיע השביעי ואלי חטף חרדות ונעלם. בגלל החרדות האלה, הייתי צריכה להפיל עוד פעמים רבות מאד ובגלל שהוא נעלם, סחבתי את כל הבית על הגב. רק אחרי שהבאתי את מיקה, הבנתי שאמות אם לא אשחרר אותו והתגרשנו.

ישבתי פשוטת רגליים, על שולחן הטיפולים מכוסה המפה שלה.

היא לחצה לי על איזו נקודה בכף הרגל ודיברנו. היא ביקשה ממני להגדיר את העבודה המדוייקת לי ופתאום זה היה נורא ברור. אמרתי לה אני רוצה להמשיך ולעסוק במקצוע שלי. אני רוצה להגדיר מערכות ולוודא שהן נבנות כהלכה. שאני רוצה לעשות את זה 3 ימים בשבוע, במרחק של עד 20 דקות נסיעה מביתי, תמורת השכר הראוי והמקובל בענף. אני רוצה להיות מוקפת באנשים מעניינים ומשכילים וחמודים ונעימים, בסביבה נטולת תוקפנות. אני רוצה שהמנהל שיגייס אותי, יסמוך עלי לגמרי, ייתן לי גב ויד חופשית, יגבה אותי מול כל מי שיפקפק ויוודא שיהיו לי פרוייקטים מעניינים בדיוק ברמת הלחץ הראויה ל-60% משרה.

עברנו לעבודה אנרגטית ונשכבתי על הגב.

ענבל סימנה קשר, בין ההריונות המרובים שלי, לכך שבעבר היו כמה פעמים שמצאתי עבודה ברגע שהחלטתי וחזרה על כך שאני נקלטת בקלות. שיש לי יכולת יצירה. שאני הוגה חזון וממשת אותו. אני מכירה את היכולת הזו שלי, אבל קצת איבדתי ביטחון לאחרונה וזאת היתה תזכורת חשובה ומעצימה. היא לחצה על האיזור של הלב אבל כלום לא השתחרר שם ואז על הרחם. היא אמרה שמכווץ שם נורא. הייתי במחזור וגם קמתי בבוקר עם כאבים נוראיים בשכמות, שבדרך כלל אצלי, מוקרנים מהרחם. היא ביקשה שאנשום ואספר לה על החזון שלי את עצמי. היא ביקשה שאשחרר את איזור הלב, אבל אני הרגשתי גוש חוסם בגרון. היא הניחה לי יד על הגרון ונשמתי. סיפרתי לה שיש שם משהו מוזר כי אני רואה את עצמי כמו ברבי בלונדינית לפני איזו וילה עם איזה אוטו נורא יוקרתי והמראה הזה תקוע לי בראש למרות שאני ממש לא מתחברת אליו כי הוא לא מתאים לשום דבר מהערכים שלי. לא מעניין אותי כסף או רכישות נוצצות. ואז הבנתי שזה חזון לא שלי, אלא של ההורים שלי (לא שהם אמרו משהו בקול או שאני זוכרת). היא ביקשה שאוותר, אשחרר את החזון הזה ומיד הרגשתי הקלה גדולה גם ברחם וגם בשכמות, שעלתה כמו גל גדול, דרך גרון כמעט נשנק ודמעות.  

היא ביקשה שאראה את בן הזוג שלי. ראיתי צללית בהתחלה. היא ביקשה שאשפוך שם אור. ראיתי בית מואר מאד. עם חלון מלוא הקיר, כמו שיש בבתים פרטיים, חלון שיוצא אל הגינה, אבל לא ראיתי גינה אלא פתח מסנוור מלא אור והוא נכנס משם כי האור היה מאחוריו והיה עם סרבל וכלי עבודה, כאילו נכנס מהעבודה בגינה. גבוה ובהיר ורזה. שרירי רזה. ענבל שאלה אותי מה קורה אז ואמרתי שאנחנו יושבים לאכול צהריים והילדים הצטרפו והיה את הרעש הזה השמח של משחקים ומריבות ובדיחות קטנות ויונתן מציק לכולם והצחוק. ואז הוספתי - שאחרי האוכל, הילדים לבד מפנים ושותפים כלים. אם כבר... ואני נכנסת לעבוד, לכמה שעות...לא ראיתי מה אני עושה תכלס. כמה טלפונים, עונה למיילים...ובערב, ראיתי אותנו מתכרבלים על הספה.

התמונה הזו מלאה אותי שמחה פשוטה והרגשת בטחון. הצלחתי להרגיש רווחה ומן וודאות. אני לא יכולה להצביע על המקור שלה, רק שהיא שם. גם עכשיו. וכל המחשבות שהיו לי, הויתור על זוגיות או זוגיות בבתים נפרדים או פוליאמורי, כל אלו נעלמו ברגע וחזרתי להאמין במונוגמיה הישנה והטובה.

וחזרתי להאמין באהבה.