ספוילרים
37 דקות עוברות עד שהסיפור מתחיל לתפוס תאוצה. 37 דקות של הבנה אקספוזיציונית בריאה, בניית דמויות נורמלית והנחת ההנחות והתזות הדרושות. 37 דקות של קולנוע נפלא. חבל רק שה37 דקות האלה לא מספיקות בשביל המשך הסרט, לפחות לא לגמרי.
הסרט הקלאסי על הישרדותם של ארבעה חברים על נהר איפה שהוא בסוף העולם באמצע שום מקום בארה"ב, מציג לנו את אד - ג'ון וויט באחד מתפקידיו הגדולים ביותר, את לואיס - ברט ריינולדס. וגם את בובי (נד ביטי שהתפרסם מאוחר יותר כבלש סטאן בולנדר ברצח מאדום לשחור) ואת דרו.
לואיס הוא ההרפתקן האמיתי לכאורה, למרות שידוע לנו שהוא לא מרגיש את הפרא, בטח לא כמו האנשים שחיים שם. הוא רוצה להרגיש את הפרא, הוא אוהב את הפרא, והוא רוצה להיות שייך לפרא, או לאמריקה השורשית, אבל הוא לא שם, לפחות לא עדיין. דרו הוא מין שילוב של היפי ויאפי, משורר פציפיסטי עובד ובעל משפחה. על בובי אנחנו לא יודעים כלום מתחילת הסרט ועד סופו. אבל אד, האיש החשוב באמת. הוא הדמות המרכזית בסרט כי הוא מייצג את רוב הרעיונות של הסרט, מה גם שרוב ההתרחשויות עוברת דרכו. הוא הגיבור, הוא האיש שמשתנה יותר מכולם במהלך הסרט. הוא הגיבור.
אם כן, ארבעה יצאו לדרך. בנהר הקאלוואסי שעוד רגע קט אמור להפוך ולהיות אגם, בגלל הסכר שיבנו בו - הקידמה אתם יודעים. ואיתו גם הנושא המרכזי של הסרט. החבר'ה מגיעים לעיירה הקטנה שליד. עיירה שמלאה באנשים מאד לא סימפטיים שנולדו באופן ברור לגמרי בנישואין בתוך המשפחה (או סקס בתוך המשפחה, זה לא באמת חשוב). ויוצאים לדרכם על שני קנואים על נהר מאד לא סימפטי.
מה שסימפטי עוד פחות זה העובדה שאותם אנשי הרים מאד לא סימפטיים, אוהבים לקיים יחסי מין לא רק עם המשפחה שלהם אלא גם עם גברים זרים. למשל עם בני החבורה שלנו. כל זה קורה כמובן לאחר 37 דקות, ולאחר ההנחות והרעיונות שמרכיבים את הסיפור.
שכן, ובאופן ברור לגמרי. השאלה של הסרט היא כלכלית\אקולוגית והקשר בינה לבין האמריקניות באשר היא. כאשר אנו שומעים לראשונה על הרצון להפוך את נהר הפרא לאגם מתורבת אנו נרתעים באופן טבעי. יש משהו בזה שמאד מתנגד לחינוך שלנו, לחינוך האקולוגי הרגיל. לחינוך שאותו מציגים קולנוענים כמו אמן האנימציה היפני מיאזאקי למשל. וזאת בעצם השאלה שעומדת בפני הסרט. האם האמריקאיות השורשית אותה רוצה לחקור לואיס, ושמצד שני מרתקת משום מה את אד. זאת שמתבטאת בעיירות, ובחיים הפשוטים, החיים של פעם. האם אותה אמריקניות היא דבר רצוי, או האם קיים צורך ברור בקידמה, האם קיימות בעיות אינהרנטיות בחיים הישנים, החיים הפשוטים והבסיסיים. החיים של הנהר. האם רצונותיו של לואיס בקירבה לטבע באה מתוך גישה מיסטית ולא ריאלית, והאם קיים איזון כלשהו בין הטבע לבין הקידמה שאליו צריך לשאוף.
הסרט הזה מסיק את כל הדברים ההפוכים. כן, יש בעיות באקולוגיה, יש סיבה לקידמה. הסיבה? אנשי הרים מפגרים שאוהבים לאנוס גברים שמנים. ולמרות זאת, רק דרך ההבנה הזאת יכול האדם האמריקאי הנאור להתקדם, רק כך יכול אד לגלות את עצמו, ולקלוט מה בעצם מתרחש כאן. מדוע הוא בעצם הולך לאותם המסעות יחד עם לואיס, למרות שבניגוד ללואיס הוא אינו הרפתקן. בעיני, אד מגלה את הסיבות לאמריקניות שלו בסרט, את העובדה שצריך למחוק את העבר בשביל לשמר את העתיד. המסע הזה לא בדיוק משנה אותו, הוא רק מגלה לו כמה דברים על עצמו.
אך למרות האקספוזיציה הטובה ולמרות הרעיונות המרתקים, הסרט הזה לא מספיק טוב. מסיבה מאד פשוטה - הוא מיושן, והמתח בו פשוט לא עובד. יש בו מעט מדי מזה, והוא לא נבנה היטב. במקום סרט מתח שאליו ציפיתי וכפי שהובטח (ומן הסתם גם כפי שהוא היה בתחילת שנות השבעים), אנו מקבלים מעט מדי מזה. במקום רכבת הרים מהירה של מתח ואויבים, אנו מקבלים סיקוונס ורבע של אימה אמיתית. ובעיקר רק הרבה תובנות פסיכולוגיות או אקולוגיות. שזה כאמור נחמד, אבל זה לא מחזיק סרט.
בעיה נוספת של הסרט היא בכך שחלק מהדמויות בו פשוט לא מפותחות. נכון, אד מפותח לגמרי. אבל דרו שהוא הדמות השניה הכי מרתקת לא שורדת את כל הסרט. ולואיס, ברט ריינולדס או לא, הוא דמות בלי מספיק עומק או בשר. למרות שהוא עובד במידה מסוימת כמטאפורה. ובובי - בובי הוא הדמות הכי משעממת שיש.
עוד דבר שמאד מעניין בסרט, הוא השימוש שלו במוזיקה. בעוד בתחילת הסרט קיים שימוש במוזיקה, הרי שבהמשך הסרט הוא נזנח כמעט לחלוטין, ובמקום, הסרט עובר להשתמש בטבע. בקולות של צרצרים בטבע, לעומת קולו של השעון המתקתק כאשר החבורה ניצלת כבר. לי נראה שההשוואה הזאת לא מקרית, ושהשעון המתקתק מהווה סוג של ניגוד מתוחכם לזה של הצרצרים. במיוחד בהקשר האקולוגי של הסרט. ובמיוחד לאור העובדה שלקראת סוף הסרט אנו שוב פעם שומעים את הצרצרים, כי למרות שלכאורה הכל נגמר בטוב. בעצם - הסכנה העדינה של האקולוגיה נמצאת שם תמיד.
כינוי:
depressed lover
בבלוג זה
בכל הבלוגים
