הוא מדפדף באלבום התמונות שלי ושואל אותי למה אני לא מחייכת.

אני מרימה אליו מבט מופתע, אני הרי כמעט תמיד מחייכת. בחיים ובתמונות.

והוא אומר

"כן, אבל חצי חיוך, לא חיוך אמיתי, עם שיניים".

אני לא מבינה.

"אנשים מאושרים דואגים להראות את זה לעולם ומחייכים חיוכים גדולים, חושפי שיניים.

את לא מאושרת?"

ואני עונה בשאלה

"יש דבר כזה בכלל, אושר?"

והוא, לאחר שתיקה קצרה: יש, אבל הוא רגעי.

"נכון", אני מסכימה. "יש רגעים של אושר".

כנראה שלא חוויתי הרבה כאלה בחיי, מתחוור לי לפתע.

כאילו העמיד מולי מראה בתוך מראה בתוך מראה.

"זה חיוך בשביל המצלמה", אני מוצאת את עצמי מתרצת בפניו. "חיוך מבויים".

אנחנו מדפדפים שוב יחד ומוצאים תמונה של חיוך עם שיניים. ואחר כך עוד אחת.

"ידעתי", הוא אומר.

"מה ידעת?"

"שחייב להיות לך חיוך כל כך יפה.

את צריכה לחייך יותר".

"אני אחייך", השבתי. "כשתהיה לי סיבה טובה".

אני מדפדפת שוב

ושמה לב שרק התמונות של החיוכים עם השיניים היו מרגעים של אושר.

לא רגעים מיוחדים במינם.

לא רגעי שיא.

לא כאלה שהגעתי בהם לראש ההר הגבוה בעולם.

רגעים פשוטים. של חברים טובים. ושל מוסיקה. ושל ים כחול וקיץ.

רגעי האושר הספורים שלי.

הוא צדק, כנראה.

אנשים מאושרים באמת מחייכים חיוכים עם שיניים.