עברו כבר שנים וגיוסים ובנות זוג ושקלים ופציעות וחיוכים וןמליון אנשים.

בסוף יוצא שרק התסכולים עמידים.

תשושה, כואבת ומפגרת.

לא לומדת מכלום, לא שמה מעצורים.

לא מבינה כמה הכל שביר ולא מבינה כמה הכל בר חלוף.

לא מספיק אמיצה כבר לעשות בדיוק מה שהלב אומר עד שזה מגיע לזה.

חבל שהשתחררתי.

מרגישה כאילו נשרפו לי אגפים שלמים במוח.

כולם כבר הספיקו הכל.

רק אני עוד מתבחבשת בפרקטיקה וכסף ולהרים ראש,

כשזה, איכשהו, לא מקדם אותי לשום מקום חוץ מדמעות.

אני לא יודעת להגיד איך הגעתי לכאן.

איך לעזאזל קידמו אותי בעבודה כזו, איך אני עומדת מול בת זוג חזקה מדי בשבילי,

איך אני עדיין בת 15 לפחות פעמיים בשבוע ואיך, לעזאזל איךךך אני לא קמה והולכת

למה את שומרת הגיגים בקופסאות נעליים?

גם חופש לא יעזור פה היום.

אפילו לא עייפה ואסור לך לחשוב. נתונה מדי למצבי רוח של אחרים.

במקום שיחנקו איתם בעצמם, דוחקת קצוות יכולת למטרות עלומות.

קומי, חיי, התחזקי וחזקי. העולם לא יצעד אחורה יחד איתך. ולא, את כבר לא בגיל של להפוך עולמות.