כל מצב בחיים הוא פשוט, האדם הוא שמסבך אותו

ושוב  הפחד הזה מפלח דרך העור

ושוב אותם זרמים

אותו חיוך מופרע על פניי

אותה אי שפיות.

ושוב הכאב הזה

כמו חוט תיל המתהדק סיביבי

מחשבות צבועות בצללים.

שוב הזיעה הקרה

העור הלוהט

הנגיעה לא  נגיעה

והתירוץ.

ושוב הלבד

ההד של החדר הריק

ספירלה של חזיונות יפים ונבואות זעם.

שוב ההבנה שמשהו עמוק שם בפנים פשווט לא בסדר.

אחרי הגיזום יש יותר מדי שורשים באדמה.

מה כבר אני עוד יכול לעשות חוץ מלמצוא את השורש שצריך לעקור.

ושוב ההבנה שלא באמת כל כך רע,

אני פשוט זקוק למנה גדושה של חום אנושי.

בתוך ג'יפה אזורית  אחרי ששפכו את האפור.