כל מצב בחיים הוא פשוט, האדם הוא שמסבך אותו

תמיד הכי כיף כשהרחוב גשום,

וכשהראש מלא במחשבות אלכוהולים המגששות דרכן דרך עשן הסיגריה הסמיך.

תמיד הכי כיף,

לעשות מקלחת חמה ורותחת.

לנקות את הגוף מהגשם הנספג במדים,

מן האבק והבוץ בשיער,

מהקור חודר העצמות.

אז הטקס היומיומי מסיים את הכנותיו החומריות.

הגיע זמן הנפש,

לתת למים החמים לפגוע בדיוק בקודקוד ולהסתכל סביב דרך מסך של טיפות.

לראות את כל אותם דברים המתערפלים בראש לובשים צורה מול העיניים כיש מאין.

את האובססיה הבלתי פוסקת לחדשות.

את המחשבות עליה כל בוקר מחדש.

את העובדה שאני תמיד מתבלבל בכל משפט שאני אומר לה.

את נדודי השינה.

והמחשבות על סוף העולם.

את אנשי הזאב, הערפדים וכל יצירי הליל.

את הספר ואת האל.

את כל הזין.

וכל צורה כעומדת על ראשה בתוך עולם שלם המוקדש רק לה בתוך עוד טיפה,

הנופלת מהראש לרצפה.

כשמסתכלים למטה אפשר לראות את כל אותן טיפות העומדות על ראשן בעולם של תמונות ממצבים שונים,

מתנקזים אל תוך הביוב ההופך כל מילה הנכתבה לפני כן למיותרת.

אחרי המגבת, אחרי שהטרנינג כבר יושב על הגוף בסוג של פיג'מה מאולתרת,

המים לקפה רותחים.

כפית אחת שחור, כפית אחת סוכר.

יוצא החוצה מתחת לסככה, מדליק סיגריה,

שותה קפה.

וכל אותו הזמן טפטוף הגשם על גג הסככה משכיח את האירוניה של הרגע הקודם.

חלק מסדרה שאני כותב עכשיו, קסמי היסודות- האקסטזה של החיים.