הוא שאל לשמי,

אז רק לחשתי שאני

כבר לא בבעלות הורי.

ולקחתי את ידו,

וליקקתי את שפתיו,

וחיפשתי בעיניו...

תקווה. ניצון קטן.

חבל, אפילו חבלון.

קצה. שאוכל לאחוז בו.

אך בעוד ידי שרטטו את גופו,

כבר הספקתי להניחו

על כפות המאזניים.

עברו פחות משעתיים...

וכבר ידעתי ששוב,

לא תהיה פה תרופה למכה.