באמצע היום היא
שלחה לו הודעה – "תגיע לשם בשעה 18:45, תלבש את המכנס השחור הרפוי, והחולצה
שקניתי לך לפני יומיים". מחייכת לעצמה. המכנסיים אמנם רפויים, אבל החולצה
קטנה בשתי מידות ומבליטה את הכתפיים ושרירי הכתף.
בשש היא נפגשה במסעדה
עם חברתה הטובה ביותר. מסעדת יוקרתית ויקרה. הן עשו לעצמן מנהג, ביום ההולדת של כל
אחת מהן, השניה מזמינה אותה לארוחה במסעדה שביום רגיל הן לא היו מוכנות להרשות
לעצמן.
המקום רחב ידיים,
שקט, ללא אורחים, כצפוי לשעה כזו שהיא לא פה ולא שם. כך היא רצתה.
שולחנות גדולים,
מרווחים, לא כמו במקומות אחרים שם הסועדים נאלצים להתפשר על נוחות הישיבה, מכוסים
במפות פישתן המגיעות כמעט עד לריצפה.
הן מתיישבות,
חברתה מקבלת את התפריט בלי המחירים כמובן.
מזמינות יין, מנות
ראשונות, עיקרית.
מקשקשות. לא נפגשו
כבר שבועיים ולוחות הזמנים שלהן לא מאפשרים להן עידכון שוטף בחיי היום יום. היא
מחייכת אליה באהבה. היא כל כך שונה ממנה, אבל כל כך דומה שזה לא להאמין.
המלצרים פינו את
השולחן מהמנות הראשונות והחלו לערוך אותו למנות העיקריות. בין לבין, היא ראתה אותו
עומד לצד השולחן בשקט, ממתין שתבחין בו. יפה. הוא ציית להוראותיה, גילוח עדין, לא
חלק לגמרי, אבל לא יותר מדי זיפים. היא מסתירה את חיוכה. מנידה ראשה קלות מכירה
בנוכחותו ומורה לו לשבת לצידה בלי מילה.
חברתה, עדיין לא
שמעה עליו. מרימה גבה שואלת, הן לא מרשות לגורמים זרים להפריע לפגישות שלהן. היא
מחייכת אליה כמרגיעה וממשיכה לשוחח איתה, מתעלמת מהגבר התמיר היושב לצידה בלי
תנועה.
לפתע, כבלי משים
היא מניעה את ידה ומפילה את הסכין.
מפנה חצי מבט אליו
ומסננת בחצי פה, עוד לפני שהמלצרים יבחינו, "תרים"
מבלי להסס הוא
יורד על בירכיו ונכנס מתחת לשולחן.
עיני חברתה נפערות
בתדהמה.
"מה?"
"תרגיעי",
היא עונה לה.
מרווחת את רגליה,
מרימה את החצאית, את חוטיני התחרה השאירה כבר מזמן בתיק.
חשה את ראשו מגשש
מעדנות בין ירכיה. בלי ידיים, כך לימדה אותו.
הידיים, לזמנים
אחרים.
לשונו מצאה את
נקודת המפגש שלה והיא לקחה נשימה עמוקה באמצע המשפט.
"זונע",
אומרת לה חברתה.
"למה?"
היא שואלת אותה, "גם את רוצה?"
חברתה חצי מסמיקה.
"אה...",
נבוכה.
"אורן לא
חייב לדעת". היא מקניטה אותה יודעת שלא זו הבעיה. או שכן, שיהיה.
הראש שלו בין
הרגליים שלה, לשונו לוקקת אותה, היא נעה, נענית לזרמים הנעים בגופה.
"זונע"
לוחשת חברתה. "את יודעת..גם אני ...לא אני לא, כן, כאן?".
"תנסי",
היא אומרת לה, מסיטה את הראש שלו מבין הרגליים שלה.
רוכנת מעט, לכאורה
אל התיק המונח לידה.
"יש לה
יומולדת היום, תראה לה מה לימדתי אותך, ואם היא תהיה מרוצה, אני אהיה מרוצה"
לחשה לו.
חברתה החווירה,
"את לא רצינ.." וקטעה את מילותיה.
מתנועת המפה הבינה
שהיא נעה על יושבה- רגליה נפשקו.
לשונה השתרבבה בין
שיניה, נשפה ונשמה..."או..." מחייכת חיוך מוזר.
מביטה אל חברתה
בחיוך מונה ליזה, הושיטה יד אל בין הרגליים שלה, שם הישבן שלו התחכך בהן, הכניסה
אצבעותיה אל המכנס ולחצה בנקודה שמעל פי הטבעת שלו. התגובה הגופנית שלו לא איחרה
להגיע, וכפעולת שרשרת, ראתה את עיני חברתה מתכהות. אגלי זיעה על שפתה העליונה,
נושכת את שפתיה בניסיון להרגיע את עצמה.
"אז על מה
דיברנו?" ניסתה להחזיר אותה אל קו השיחה.
חברתה ניענעה
בראשה ועצמה עיניה.
הסלולרי שלה
צילצל. חיכתה לשיחה הזו. כף רגלה בין רגליו של הרכון בין רגליה, עונה לטלפון.
"כן...לא.
אני לא מוכנה. חמישה איש עבדו על החוזה הזה במשך חודשיים. אני לא מורידה סנט.
להיפך. על כל פניה שלהם מכאן ועכשיו המחיר יעלה בעוד אחוז אחד. אם לא מתאים להם,
שילכו לחפש מערכת אחרת. יש לנו את המערכת הטובה ביותר בשוק העולמי. זה
שהמנכ"ל שלהם חבר ילדות שלי לא מקנה להם שום הנחה".
עצרה לרגע, מסמנת
למלצר לעוד כוס יין. אצבעות רגלה עדיין מלטפות אותו למטה, והיא מביטה בפניה של
חברתה, גלים סוערים של הנאה, בילבול, תמיהה עוברים עליה. מחייכת.
"אני עדיין
כאן. תוציא להם עכשיו טופס הזמנה על המחיר המלא. בנוסף, תוציא חשבונית עיסקה על
שעת עבודה שלי. מכאן ואילך תחייב אותם בכל פעם שהם מצריכים פניה אליי, בין אם זו
בעיה אמיתית ובין אם לאו".
"אני רוצה
לראות על השולחן שלי דבר ראשון בבוקר את הסכם העבודה חתום. לא מעניין אותי"
וניתקה.
"מה שלומך?"
שאלה.
"המממ..."
חברתה ניסתה לענות לה.
"אני
מבינה", מחייכת, "יין?" שאלה.
היא מפרפרת..כן,
הוא יודע לעשות עבודה טובה עם הלשון, אמרה לעצמה.
חברתה אחזה בקצות
השולחן, גיווה נמתח לאחור, עיניה נפערו, והיא הוציאה מפיה אנחה חנוקה.
חיכתה רגע מחייכת,
לתת לה להחזיר נשימה, "טוב?" שאלה.
ובכף רגלה סימנה
לו לחזור לשולחן.
כשהגיח מתחת
לשולחן אמרה לו לשטוף פנים ולחכות לה בבית.
היא תחזור אחר כך.
"נזמין קיר
רויאל ותותים, למנה אחרונה?" שאלה את חברתה.
"יומולדת
שמח, יקירה".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
