בחיוך ובמציאה מתמדת :)

להסתובב בבית.

כל הספרים כבר נקראו, כל העיתונים כבר נחרשו, והיה שקט.

היה שקט להסתובב בו בבית ולהסתכל על האנשים מסביב לבניין שהולכים לפה ולשם, משוטטים עם או בלי יעד.

היה שקט מספיק בשביל לשמוע את הרוחות, בשביל לשמוע את השקט. נדמה היה שאפשר היה לשמוע - אם זה ניתן - שלווה.

שלווה שלא שומעים שום דבר, לא חושבים שום דבר, נושמים אוויר נקי בגשם הזה.

פתאום היה נדמה שהרבה דברים היו כבר. שהאולטימטומים כבר פגו או זזו, שהכל נדחה. או עבר, או יהיה. אבל הוא לא עכשיו.

והיה אפשר להשען לרגע על התריס במרפסת, להסתכל על האפור שבחוץ ולנשום. ולנשוף. ולנשום ולנשוף.

תמיד יש ספרים לקרוא, ומאמרים לקרוא (ואולי גם לכתוב בע"ה), ועיתונים יודפסו ותמיד יספרו חדשות ישנות או חדשות, אבל משהו יהיה לקרוא. תמיד יהיו כתבים לענייני ספורט, רכילות, בריאות, פנאי, שיחפשו את החלוץ, הסלב, התרופה, היעד הבאים. תמיד יחפשו חומר לעיוננו ואנחנו תמיד נהיה שם פתוחים אליו. אם רק נלמד לבחור מה לקרוא יהיה לנו קל. הרבה יותר קל.

נזכרתי במאמר שלמדנו במחשבת ישראל, לבגרות המורחבת, אצל מורה שזכור לי עד היום, על חשיבות טוהר הכתיבה. כמה צריך להזהר במילה הכתובה - שלא כל מה שהראוי להחשב (ואולי חלק ממה שראוי להחשב הוא לא באמת כזה) לא ראוי להאמר, ולא כל הראוי להאמר ראוי להכתב, ולא כל הראוי להכתב יש לו צורך שיכתב. זה טקסט מכונן שהשפיע עליי. אני עד היום (אולי בגלל זה, אולי בגלל סיבות אחרות) כותבת מעט. חושבת הרבה, דוברת מעט, וכותבת עוד יותר מעט. המילים שלי שקולות, הן מתקיימות בי במשורה, בנחת.

אם זה טוב או לא, איני מצליחה אף פעם להחליט.

שיהיו בשורות טובות. אחרי חג שמח. רק טוב :)

לפני כמה ימים, בעודי חוזרת מהאוני' סחוטה, הוצאתי את הדואר.

ובין יתר הדברים גם היתה מעטפה שמנמנה ששמי התנוסס עליה.
"מה זה יכול להיות?" חשבתי, וחושיי הבלשיים המשיכו לעבוד שניות נוספות.