בחיוך ובמציאה מתמדת :)

לידיעה שיש לי מערכת, להדפיס אותה הישר מהפריא"ל ולהדפיס גם את הדף שבודק איפה כל קורס מתרחש. ואז בשבוע-שבועיים הראשונים עוד להוציא אותם מהתיק מדי פעם, עד שבסוף יהיו מקומטים ומקופלים, עד שאזכור. עד שבסופו של דבר השעורים והמרצים יהפכו לרצף אחד שאי אפשר להפריד. כאילו זה נורמלי שאחרי שעור של הרב בורגנסקי יש כימיה אורגנית ואחר כך תרגול של גלים.

אני מתגעגעת להתייעצות על "איך אני אסדר את הסיכומים שלי השנה? אולי מחברת, אולי דפדפות? אולי קלסר אחד? אולי כמה? ואם מחברות, אז ספירלה, רגילות, גדולות או קטנות? עם כריכה עבה או רכה, עם כריכה של פלסטיק או של נייר?

אני מתגעגעת לאמונה שהסמסטר הזה יהיה טוב, לקורסים שפתאום פותחים לך את המחשבה, להבנה הזאת של תרגיל שהמרצה פתר על הלוח ואני מבינה מה הוא עשה. להנאה הקטנה הזו של להגיע לקורס ולהצליח בחומר, להסביר לאחרים, לשאול את מה שאני לא יודעת. להכיר אנשים חדשים שאפשר ללמד אותם או לשאול אותם. אני מתגעגעת גם לקורסים הקשים שמלמדים אותך את הענווה, את ההשקעה, את ההשתדלות.

אני מתגעגעת לקורסים ביהדות, במדעים, בספרות. אני מתגעגעת למחלקות המהממות שלמדתי בהם.

אני מתגעגעת למכון להוראה שלמדתי בו ושהמקום הראשון שהכירו לי בו זה המטבח, והציעו לי להכין קפה. ואני הכנתי שם הרבה קפה וחיממתי שם אוכל עד שזה היה נראה הדבר הכי טבעי בעולם. עד שבדרך האבן שמדלת הכניסה ועד לשער האבן של הבניין הערבי היפהפה ההוא תמיד חישבתי אם יש לי זמן להכין קפה.

אני מתגעגעת להפסקות, לאנשים טובים, ללצלם סיכומים, להשאיל ספרים. אני מתגעגעת לללכת לספריה וחפגוש פנים מוכרות, אני מתגעגעת לללכת לספריה ולעבוד בה. אני מתגעגעת לרעב הזה לספרים שגורם לך לרצות לקחת מדף שלם הביתה, לרבוץ על הספה ולקרוא עד המילה האחרונה.

אני מתגעגעת למחקר, לידיעה שאני עושה משהו משמעותי, לידיעה המצחיקה שיושבת בירכתי המוח שסביר להניח שאני אחת משלושה אנשים שיקראו *באמת* את המחקר הזה, שאפילו היא לא מעמעמת את שמחת העשייה, הכתיבה, החיפוש.

אני מתגעגעת לשבת עם ערמת ספרים בספריית המדף הפתוח, עם ריחות הספרים והאבק, עם המחשבים שתמיד תפוסים וגם אין בהם מדפסת, עם תקרת הדֵק ששומעים דרכה כל צעד שנעשה בקומה שמעל וגורמת לחרדה תמידית, לחפש מה מעניין אותי, מה יוסיף למחקר.

אני מתגעגעת ללימודים ומקנאה כל-כך במי שמתחיל ללמוד מחר. אני כל-כך רוצה לחזור וללמוד, אני כל כך מתגעגעת, וזה כל-כך חסר לי. כאילו חלק ממני לא חוזר למקום הטבעי שלו.

אני דומעת בערך מאז הפסקה השלישית.

זר לא יבין זאת, את הרצון הזה, הכמיהה הזאת (כן, כמיהה. זו המילה הנכונה) לידע, ללימוד, להשכלה. הרצון הזה, התיאבון הזה, ללמוד, להשכיל, לדעת. להיות שם, איפה שרוכשים דעת. אני חוזרת על עצמי. אולי כי אין לזה הסבר הגיוני.

איך אפשר להסביר געגוע? איך אפשר להסביר את הרגש הזה שתופס אותך בבטן ולא מרפה, שרוצה להיות במקום אחר, מקום שפעם היית בו ואתה מרגיש כאילו מעולם לא עזבת?

ובאמת, מבחינתי מעולם לא עזבתי, ומחר אני מוכנה לחזור.

אני מתגעגעת, ועכשיו גם בוכה.

אני צריכה חיבוק.

לא אכפת לי, אבל דבר אחד ממש בלתי נסבל: אל תתאכזבו לשמוע שעוד לא הגשתי את התזה.

(לא אתם, כן? אנשים אחרים)

נו באמת! זה לוקח זמן, ואני עושה דברים, לא יושבת מול הפייסבוק ומחכה שהתזה תכתוב את עצמה!
אני לא מבינה - אסור לי לשבת על זה עוד קצת זמן? הכל חייב להיות מהר-מהר-מהר?
סה"כ הגשתי הצעת מחקר לפני חצי שנה!

מילא, אתם מאוכזבים ממני? אל תראו לי את זה!
אל תשאלו אותי כמה פרקים כבר כתבתי ותיאנחו כי זה נראה לכם לא מספיק, אל תגששו לשאול למה אני לא רשומה השנה לאוניברסיטה ולמה לא ביקשתי להגיש עבודה באיחור, אל תיכנסו לי לכיס ותגידו לי ש"אוי, את תצטרכי לשלם שכר לימוד" ו"אוי, חשבתי שאת בשלב הרבה יותר מתקדם מזה".

תעזבו אותי, בחייאת.

אתם סתם עושים לי רע וסתם תגרמו לזה שאני לא אפגוש אתכם.

זה רעיון גרוע לפתוח כל שיחת טלפון איתי ב"הגשת את התזה?", באמת.

לא נמאס לאנשים?

אני באמת לא מבינה אנשים. באמת-באמת.

אולי כי אני כ"כ כ"כ לא כזאת. אני מסוגלת לשאול פעם אחת וזהו. לא להתעדכן יותר, עד שמשהו מתקדם ואני שומעת על זה.

אני לא מבינה אנשים שמנסים באובססיביות לגשש ולשאול ולהציק.

בחייאת, תנו לנשום! אל תשאלו אותי "מה יש לך לעשות באוניברסיטה? לא סיימת פה?", אל תציקו יותר מידי.

זכותי לחקור, זכותי שזה יקח לי זמן.

ולא, גם תואר במדעי הרוח לא כותב את עצמו, ולא, ספרות זה לא קל ולא מקבלים את התואר על האזנה חופשית.

אתם יודעים מה?
מילא אם האנשים האלה^^^ היו אנשים שקרובים אליי, היו אנשים שכיף לי לבלות איתם סתם, אבל לא! סתם אנשים.

אני לא מבינה איזו זכות יש לאנשים להתאכזב ממני, כשהם לא ההורים שלי ולא המנחה שלי.

בכלל, אני לא בדיוק הראשונה שלא סיימה תואר בשנתיים על השעון - וזה לא מפריע לי. יש לי עוד דברים לעשות במקביל, תהליכים לעבור, חיים לחיות. אל תעשו לי חשבונות.

נקודה לחיוב:
היי, לא הגשתי תזה, אבל סוף-סוף כתבתי פוסט! אני ממש גאה בעצמי!

(זה הולך להיות קטנוני, אבל לא נורא, אני חייבת מתישהו אחרי חמש שנים באקדמיה לפרוק תסכולים אקדמאיים, למרות שהם נשמעים קצת כמו אוי-אוי-אוי)

הסמינריון שלי, הוא לא נגמר, פשוט לא נגמר.

חשבתי שזה הולך להיות לא-מסובך, אפילו קיוויתי לסיים ולהגיש אותו במהלך הסמסטר, אפילו ביום האחרון של הסמסטר, וזה לא קרה, פשוט לא.

ומאז אני כותבת אותו, האמת שבהתחלה זה היה די איטי, ובשלב מסויים נתקעתי סביב ה15 עמודים.

ואז עלה הרעיון הזה שאני אשכרה צריכה ללכת ולמצוא מאמרים מהתחום ולהכניס אותם, כי אחרת זה לא בדיוק עבודה סמינריונית (עכשיו שאני חושבת על זה, אפילו לא פתחתי ויקיפדיה. אני תוהה אם זו טיפשות גמורה או הוכחה נוספת לכך שהאקדמיה השתלטה לי על החיים.) ואז הלכתי לספריה וצילמתי, וקראתי, והכנסתי (אחד הדברים המאגניבים ביותר זה הערות שוליים, אני מעריצה של הערות שוליים, אם יש דבר כזה. ויש לי דווקא כמה הערות שוליים אני אוהבת- "חוקר, מחקר, עמ' 215, הערה 55". כאלה דברים נותנים לי תחושה שאשכרה קראתי את כל הספר:))

ואתמול התחלתי להחליט שאני צריכה לסיים את זה כבר. נמאס.
כמה אפשר להגיד לאנשים שאני צריכה לסיים את הסמינריונים? (ברבים, כי יש עוד אחד)

[ובלי לומר מילה על התזה]

ואז היום, רגע לפני שאני כותבת את ההקדמה (הדבר האחרון שאמורים לכתוב בעבודה אקדמית, אחרי שכבר די ברור מה רציתי לומר ומה אמרתי) החלטתי לעבור שנית על המחברת, אולי למדנו איזה משהו שכדאי להכניס. איזו טעות זו היתה.

אני עדיין בשעורים שנלמדו בכסליו, פחות מחודשיים אחרי תחילת הלימודים, וכבר גיליתי איזה שני מאמרים שנראה לי די חשוב להכניס לעבודה, אבל הם לא מולי, ואין סיכוי שאספיק להכניס אותם (רעיון הספריה העירונית עלה וירד, כי אין לי כח). תכננתי ללכת מחר ולהגיש את זה- מה יהיה?

אני חושבת שאני פשוט אארוז את זה יפה, ואגיש את זה ככה, נמאס לי כבר, יש לי עוד סמינריון להשקיע בו ותואר לסיים וזה לא ייגמר ככה.

ה' יעזור.

(ועכשיו דיברתי עם הבוסית שלי ואיכשהו זה יוצא שאפילו שלא עבדתי בכמעט חודש האחרון אני גם לא אעבוד עד סוף החוזה שלי, מה שאומר שגם אין לי משכורת בזמן הקרוב וגם לא ייצא לי לעבוד פעם אחת אחרונה לפני שאני עוזבת. מבאס ברמות.)

שנה טובה, אנשים, שנה טובה באמת.