בחיוך ובמציאה מתמדת :)

אז זהו, מחרתיים כבר ישראבלוג יהיה היסטוריה.

עבורי המקום הזה היה בית. בית במלוא מובן המילה, המקום להיות בו, להכיר אנשים, לחוות, להיות.

להיות בגיל ההתבגרות, להיות באמת, זה לא מעט. ואני, משנת 2005 ועד היום מצאתי את המקום הזה וראיתי אותו כמקום שלי.

התחלתי את הבלוג הזה אחרי שקראתי כאן המון. לכתוב היה מבחינתי להכנס לליגה של הגדולים, להיות מאלה שהמילים שלהם ראויות לדפוס האינטרנטי.

אף פעם לא חשבתי שהמילים שלי ראויות לזה, אבל אתם הייתם כאן. קראתם, עשיתם מנוי, הגבתם לפעמים.

הייתם איתי כשצחקתי וכשבכיתי, כששמחתי וכשהתעצבנתי.

היו יותר רגעים שרציתי לכתוב משכתבתי, היו יותר רגעים שאזכור פה משל אחרים מאשר שלי.

אבל זה האופי שלי, ואני עובדת על זה עדיין, נותנת לעצמי יותר ויותר מקום. תמיד מתקדמים.

תודה, בלוג, תודה שהיית פה עבורי.

יותר מזה: תודה על כך שתמיד ידעתי שיש לי איפה לכתוב. תודה על הקבלה ללא תנאים, על הדף הלבן הזה שמאפשר לכתוב ולכתוב.

תודה לאנשים הטובים שהיו פה ושקראו פה, תודה על שהייתם עבורי והייתם הצד השני מאחורי המילים. תודה שהקדשתם זמן לקרוא מילים שכתבתי. אני לא מקלה בזה ראש. תודה שחשבתם שהזמן שלכם שווה את המילים שלי.

היו הרבה מקומות שחשבתי לכתוב בהם לאורך השנים. פתחתי פה עוד כמה בלוגים (שלא שרדו מעבר לפוסט הפתיחה), פתחתי בלוג בוורדפרס והיו עוד כמה נסיונות. אבל בסופו של דבר המקום הזה הוא היה הכי בית שניתן. הכי בית שניתן. ואולי עכשיו זו הזדמנות להתחיל מחדש, שמח, אחר.

תודה לכל האנשים שכתבו פה וכתבו פה טוב. שמחתי להיות חלק מהעולם שלכם, למדתי מכם, הייתם מורים טובים לכתיבה ולחיים. אני שמחה שהייתם פה, במובן מסוים גדלתי כמו שאני - בזכותכם.

זה לא פוסט סיכום כמו שרציתי, אבל אני קצת מפחדת שלא אספיק, ורציתי לכתוב סיכום משמח ואמיתי.

אני מאחלת לעצמי שכל מה שרציתי יתגשם. באמת.

אני מאמינה שה' רוצה שאהיה מאושרת.

שבע"ה אקים בית בקרוב ואשמח עם בעלי וילדינו, ושתהיה לי הצלחה בלימודים, בעבודה ובחיים.

שיהיה לכולנו את כל הטוב שניתן בע"ה.

בשורות טובות וכל הטוב :)

רק אור!

להסתובב בבית.

כל הספרים כבר נקראו, כל העיתונים כבר נחרשו, והיה שקט.

היה שקט להסתובב בו בבית ולהסתכל על האנשים מסביב לבניין שהולכים לפה ולשם, משוטטים עם או בלי יעד.

היה שקט מספיק בשביל לשמוע את הרוחות, בשביל לשמוע את השקט. נדמה היה שאפשר היה לשמוע - אם זה ניתן - שלווה.

שלווה שלא שומעים שום דבר, לא חושבים שום דבר, נושמים אוויר נקי בגשם הזה.

פתאום היה נדמה שהרבה דברים היו כבר. שהאולטימטומים כבר פגו או זזו, שהכל נדחה. או עבר, או יהיה. אבל הוא לא עכשיו.

והיה אפשר להשען לרגע על התריס במרפסת, להסתכל על האפור שבחוץ ולנשום. ולנשוף. ולנשום ולנשוף.

תמיד יש ספרים לקרוא, ומאמרים לקרוא (ואולי גם לכתוב בע"ה), ועיתונים יודפסו ותמיד יספרו חדשות ישנות או חדשות, אבל משהו יהיה לקרוא. תמיד יהיו כתבים לענייני ספורט, רכילות, בריאות, פנאי, שיחפשו את החלוץ, הסלב, התרופה, היעד הבאים. תמיד יחפשו חומר לעיוננו ואנחנו תמיד נהיה שם פתוחים אליו. אם רק נלמד לבחור מה לקרוא יהיה לנו קל. הרבה יותר קל.

נזכרתי במאמר שלמדנו במחשבת ישראל, לבגרות המורחבת, אצל מורה שזכור לי עד היום, על חשיבות טוהר הכתיבה. כמה צריך להזהר במילה הכתובה - שלא כל מה שהראוי להחשב (ואולי חלק ממה שראוי להחשב הוא לא באמת כזה) לא ראוי להאמר, ולא כל הראוי להאמר ראוי להכתב, ולא כל הראוי להכתב יש לו צורך שיכתב. זה טקסט מכונן שהשפיע עליי. אני עד היום (אולי בגלל זה, אולי בגלל סיבות אחרות) כותבת מעט. חושבת הרבה, דוברת מעט, וכותבת עוד יותר מעט. המילים שלי שקולות, הן מתקיימות בי במשורה, בנחת.

אם זה טוב או לא, איני מצליחה אף פעם להחליט.

שיהיו בשורות טובות. אחרי חג שמח. רק טוב :)

אני לא יודעת מה זה אומר, אבל זה הולך להיות הפוסט השני שלי בעקבות אנשים, והפעם: בעקבות לוקוס, והפוסט הזה שלו, ובעקבות שיר-דמע (המדהימה) והפוסט הזה שלה, שהוא לא חדש אבל היה בזמנו בהמלצות העורכים,  ובצדק.
[עכשיו אני קולטת שיש לי ספריית פוסטים בראש. זה כיף, כי זה מבחינתי לא סתם- יש כאן חיים שלמים של אנשים. מגניב.]

אז מהו המירוץ למיליון שלי, או מה החלום שלי?

אולי בהתחלה צריך לדבר על מה זה אומר בכלל, שיש לי לאן לשאוף? שהחיים שלי לא הולכים לכל מיני כיוונים אלא יש לי יעד?
האם בכלל ראוי לחשוב על החיים כ"המירוץ למיליון"? איכשהו, נראה לי יותר הגיוני לחשוב על החיים כ "amazing race" (שם הפורמט באנגלית), אבל זו חשיבה אחרת. האם ראוי שיהיו לנו חלומות? האם חלומות צריך בכלל להגשים, או שמא לחיות אותם? האם יש דבר מרוקן יותר מהידיעה שהחלום שלך מאחורייך?

אני זוכרת שבזמנו הפוסט הזה של שיר-דמע גרם לי לחשיבה על כל הנ"ל, אבל באותה התקופה הייתי במצב שונה: אני כל השאיפה שלי היתה לסיים את התואר הראשון. זו היתה השאיפה, הרצון העז הזה. היום אני יכולה להבין, אפילו קצת להזדהות- אני חושבת שזה גם מה שלוקוס הגיע אליו, מצב של תקופת מעבר.

חלום נראית לי מילה כל-כך גדולה, גדולה מהחיים.

האם חלום, כמו שכותב לוקוס, זה לחפש תחום שעוד לא השקעתי בו ולהתעסק בו?
האם אפשר לחפש חלום? האם בכלל צריך חלום?

האם חלום הוא לא תחום כוללני, העוסק ברווחת הכלל, ויוצא מגדר הרגיל?
הכותרת של שיר דמע, פרפראזה לנאומו של מרטין לותר קינג, אולי אומרת הכל- אולי חלום הוא כזה הבא לעשות את השינוי:

"יש לי חלום שיום אחד תקום אומה זאת ותגשים את משמעותה האמיתית של סיסמתה: "אנו רואים אמיתות אלה כמובנות מאליהן: שכל בני האדם נבראו שווים". יש לי חלום שיום אחד על גבעותיה האדומות של ג'ורג'יה, יוכלו בניהם של עבדים לשעבר ובניהם של בעלי עבדים לשעבר להתיישב יחדיו לשולחן האחווה. יש לי חלום שיום אחד אפילו מדינת מיסיסיפי, מדינת המדבר, המזיעה תחת חום אי הצדק והדיכוי, תהפוך לנווה מדבר של חופש ושל צדק. יש לי חלום שארבעת ילדיי יחיו יום אחד באומה בה הם לא יישפטו על פי צבע עורם אלא על פי טיב אישיותם." (פסקתו הראשונה של הנאום, ותודה לערך בויקיפדיה)

אם יש לי חלום?
אני מניחה שעמדתי קרובה יותר לזו של שיר דמע מאשר לזו של לוקוס, ואחרי שכל הילדות היו לי מגוון דברים שרציתי לעסוק בהם (אני זוכרת שרציתי להיות רופאה, יש לי חברה שמתעקשת שבכיתה מסויימת רציתי להיות מורה לאנגלית, ותמיד רציתי לעסוק במדע) אני אולי במצב שבו אין לי חלום.

אני עוד לא יודעת אם זה טוב או רע, לא יודעת אם בכלל צריך את היעד הזה בראש, אם זה לא משתק יותר ממדרבן.

אולי צריך קצת לישון על זה.

שבוע טוב!