בית מחסה לאותן המילים שנולדו ויצאו לאוויר העולם, ואיש אינו חפץ בהן מלבדי.

נו, אז אפשר או אי אפשר לעשות חצי איש ברזל על חודשיים אימונים? מה את אומרת מילולי?

כן ולא.

כן כי עשיתי. אבל לא, אני לא ממליצה לנסות בבית. (כן כן אני יודעת שכבר נרשמתם ועמדתם לעשות). אני חושבת שזה אפשרי כשהמרחקים האלו וסוג המאמץ הזה כבר נמצאים בדיסק הקשיח של זכרון השרירים וצרובים במח ולכן ברגע האמת ועם כושר בסיסי יותר קל ומהיר לשלוף נתונים. אין ספק שהיו חסרים לי עוד חדשיים של אימונים אבל במסגרת הזמן הנתון אני חושבת שעשיתי את המקסימום האפשרי. התוצאה מבחינת הזמנים לא היתה משהו לכתוב עליו הביתה אבל גם לא משהו להתבייש בו. הייתי אומרת מקום טוב באמצע אבל למה להחמיר עם עצמי? עדיין שמרתי על עצמי בשלושים אחוז העליונים מכלל המתחרות מבחינת התוצאות. גם אגו מוקטן זקוק לחטיפים קטנוניים.

התנאים לא היו קלים. רוח פנים חזקה מאוד בקטעים ארוכים על האופניים. שינוי מסלול השחייה באופן שהוא כולל שני לופים שבינהם יש יציאה לחוף וריצה למים ללופ השני דבר שהוא מסחטת אנרגיה נוראית בעיני.

אז למה הו למה בכל זאת נהניתי?

שיהיה ברור, כשאני אומרת נהניתי זה לא אומר שלא היה לי קשה, שלא התכווצתי למינימום שטח נגד הרוח והרגשתי שאני מדוושת לאחור או שהרגליים שלי לא היו נודלס כשהתחלתי את הריצה  ובכל זאת -הרוח שלי בניגוד לרוח במסלול היתה קלה.

בלילה שאחרי המירוץ חלמתי שפגשתי את המורה שלי ליוגה וסיפרתי לו שהבאתי את כל היוגה לתוך המירוץ. אני חושבת שיש בזה הרבה מן האמת. התחדדו לי דברים שחוויתי במירוצים גם בעבר. העוצמה שיש בעצם היכולת לסבול. זה נשמע נורא אני יודעת כי למה בעצם לסבול? אבל זה לא סבל במובן סבל אלא במובן סיבולת היכולת לעמוד בדברים, היכולת to endure.

האפשרות להרגע לתוך מאמץ, היכולת למצוא נקודות של נוחות בתוך אי נוחות, היכולת הזו שכשנהייה קשה לומר לעצמי "אני יכולה להאט קצת יותר, אני אולי אכאב  קצת יותר אבל אני יודעת שאני יכולה להמשיך. במקום לתת לתחושות ולקושי להכריע אותי להיות מסוגלת להזיז את נקודת המבט וצורת ההסתכלות. זה לא תמיד קל באותו רגע אבל זה אפשרי, וכשזה קורה הרבה לחץ משתחרר פיזית ומנטלית ומתחלף בשלווה.  המסוגלות לנווט את עצמי להמצא במצב הזה גם כשלא הכל מושלם היא בעיני כלי רב עוצמה. כמובן במירוצי סיבולת ארוכים  אבל גם ובעיקר במירוץ הארוך הזה שקוראים לו חיים.