בית מחסה לאותן המילים שנולדו ויצאו לאוויר העולם, ואיש אינו חפץ בהן מלבדי.

לפני יומיים ביקשתי רשות מהחבר של הבת שלי בזמן שהיה כאן ולקחתי את הסקייטבורד שלו לסיבוב. דחף לאו בר כיבוש. יש לי כאלו לפעמים. כשגלשתי לי להנאתי במורד ובמעלה הרחוב גלשתי בו בזמן במורד ובמעלה הזכרונות. זה לא היה סתם, הייתי כנראה צריכה את זה. אבל  את זה  הבנתי רק אחר כך. התגלגלתי כמובן לילדות שלי או נכון יותר לנערות שלי. היה לי אז סקייטבורד נחשב "קריפטוניקס 70" עליו הייתי מתגלגלת ממקום למקום. החבורה שלי של אז שהיינו צמודים מגיל בית ספר ועד לגיוס  אפשר היה להסתכל עליה מכל מיני כיוונים. לא היינו ילדים אבודים או עבריינים, לכולנו היו משפחות תומכות והיה לנו את הים ואת הספורט הימי שהשקענו בו המון. יחד עם זאת בית הספר לא היה אצלנו בעדיפות ראשונה. רק שניים מאתנו סיימו תיכון ובגרויות.  היו סיגריות. היה אלכוהול. היו סמים קלים. היו מדי פעם כל מיני סוגים של בעיות. בין כיתה י' ליא' הודיעו להורים שלי שאצטרך לעזוב את התיכון אם לא אעבור מבחני מעבר בקיץ. החסרתי תקופות ארוכות מהלימודים, זייפתי כל הזמן אישורים, הראש שלי היה בדברים אחרים. היום יש לי את הפריוולגיה להסתכל ולבדוק לאחור. אדריכל, מעצב פנים, ארבעה בעלי עסקים משגשגים בתחום הימי ועורכת דין.  לא רע יחסית למה שאז נראה כערימה של נעורים אפופת עשן וחרוכה משמש ומלח ים. 

אם מישהו היה מספר לי אז שתקופות מבחנים יהיו לי קשות הרבה יותר כאמא מאשר כתלמידה לא הייתי מאמינה. הרי זו לא אני שצריכה ללמוד. אבל עובדה זה ככה. שום דבר לא הכין אותי לזה. לתסכול הזה שחווים  כשאתה מסתכל על הילד שלך עושה מה שנדמה בעיניך כטעויות, כלא ללמוד מספיק, כלא להשקיע כמה שצריך להשקיע למבחנים, כלא לממש את הפוטנציאל. 

זה לא שהיום אני חושבת "מי אני בכלל שאטיף לה כשאני בעצמי הייתי כך או אחרת". אני בכל זאת אמא שלה. כן יש לי זכות וחובה לנסות להסביר לה דברים אולי דווקא בגלל הנסיון שלי. הרי לא סתם אלו לא ילדים שמגדלים ילדים אלא מבוגרים. יחד עם זאת להזכר בעבר  עוזר לי בפרספקטיבה. זה מרגיע אותי. להיות שוב אני של אז ולו לחצי שעה על הסקייטבורד הזכיר לי להרגע. אני בת ה-15 באה לעזרתה של אני של היום כדי שיהיה לי קל יותר להבין ולשים את הדברים בפרופורציה הנכונה. החיים האלו הם שלה. היא תעשה את הטעויות שלה, את הבחירות שלה. אני אמשיך לנסות ולהסביר או לשכנע או לעזור כשהיא תהיה מוכנה.  אבל אני אפסיק להתעצבן או לקחת את זה קשה מדי או לריב איתה. לא יוצא מזה שום דבר טוב. זה רק מרחיק אותה. אני חייבת לסמוך לטווח ארוך. לסמוך  על החינוך שאנחנו נותנים לה, על האינטלגנציה שלה, על הדרך שלה על זה שבסופו של דבר היא תעשה את הבחירות הנכונות. לא בהכרח עכשיו, לא בהכרח כשאני רוצה.

זה לא תמיד קל. אבל אני ממש משתדלת. 

אולי אני צריכה לקנות לי סקייטבורד.

Not.