לפני כמה שבועות הלכנו יחד לאכול צהריים. אני ו"היא". לקחתי אותה למסעדה טבעונית. היא נקרעה עלי. אבל היתה גיבורה. אכלה את מה שהגישו לה שם. היא אפילו סיפרה לי בגאווה שיום קודם לכן הכינה לעצמה סלט אמיתי עם אבוקדו והכל. אבל באי מייל כשדברנו על הפעם הבאה שנלך לאכול היא אמרה בהומור המוכר שלה "הפעם אם לא אכפת לך אני אבחר את המקום".
בידיעה שלי אותה בפעם הבאה אנחנו נשב איפושהו והיא תאכל איזה דג טונה משוכלל ואני אגרד מהתפריט איזה סלט מדובלל ואני אראה לה את הכל כמו שמראים למישהו סרטון וידאו במצלמה ואגיד לה "את רואה? לא טוב. עכשיו בואי ננסה עוד פעם והפעם נרד ביציאה שונה"
לפני כמה שבועות נסעתי איתה למקום האכסון בעיר התחתית וביחד העברנו את הדברים שלה לדירה ששכרה. פתאום היינו עוד פעם תלמה ולואיז כאלו כמו פעם. כל כך הרבה בתים וארגזים סחבנו יחד בעשר השנים האחרונות. אחר כך נכנסתי לחניון התת קרקעי בבניין שלה בזוית בלתי אפשרית הלבשתי את הצד של האוטו על עמוד והיא נכנסה לאוטו לקחה את ההגה וחילצה אותי משם. שתינו הסתכלנו על השריטות. לא מתרגשות במיוחד.
הרגשות שלי נכלאו מאחורי מסך ברזל. כאילו משהו חוסם אותם בלפיתה אימתנית ואומר אין גישה.
אני מקפלת את כל הבגדים שלה אוספת את הנעליים הספרים המחברות ופסל הבודהה הנצחי. מכניסה הכל לקופסאות קרטון. ברגע האחרון אני רואה את הבגדים שמחכים לכביסה מכניסה אותם לתוך שקית מעמיסה על האוטו שלי ומעבירה. שוב מעבירה. בפעם האחרונה.
ביום חמישי אבדתי חברה. הלב שלי נקרע. לא ככה, זה זה לא ככה זה היה אמור להגמר אני זועקת לה בליבי שוב ושוב ושוב.
בראש אני מבינה. בלב עדיין לא.
אני מקווה שעכשיו יהיה לך סוף סוף שקט אהובה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
