Memory feeds imagination

בספר זה המילים הן רק ליווי לתמונות, אבל כדי לקבל מושג על התמונות הנה 2 דוגמאות:

"תאוות בשרים

   בתור מנה שכל כולה כמעט בשר טחון, עשה לעצמו סטייק הטרטר מוניטין מרשימים בהחלט.

   האגדה מספרת שהוא מחולל נפלאות לחיי המין – ועלינו להודות שאיש לא ייחס מעלות שכאלה לזכותו של ההמבורגר הצנוע, למשל.

   עוד מימד למסתורין האופף את סטייק הטרטר מוסיף סיפור המעשה על שמו: כל העניין התחיל, כך מספרים, בפרשת הטטארים של ג'ינג'יס חאן. הם פיתחו להם מנהג, לשים את הבשר מתחת לאוכף ולרכב עליו עד שנתרכך דיו כדי לאוכלו ללא בישול.

   בעניין הטעם אפשר היה בהחלט למצוא מקום לשיפור, אבל המרקם... תאווה לשפתיים."

...

"והנועזת מכולן – המנה האחרונה

   הקינוח טומן בחובו אינספור אפשרויות לכל השוגה בהזיות החשק.

   חיטוביהם הטבעיים של הפירות, סמיכותה הקטיפתית של הקצפת, המרקם העשיר והמסית של השוקולד – אם לא תצליחו להיות פרועים בשלב זה של הארוחה – מוטב שתניחו לכל העניין.

   בדפפים הבאים תמצאו רעיון או שניים העשויים לעורר את סקרנותכם.

   רוב הרעיונות פשוטים מאד, אבל הם מחייבים (כפי שנוכחתם עד כה( שימוש בחומרים המשובחים ביותר, ובהם בלבד.

   אפרסק אחד סמוק לחיים, העשוי ללא רבב, טוב מסלסלה מלאה של פירות חבולים."

"מה זה מוסיקה פנימית?

אה הה!

   מעניין שאתה שואל, כי בדיוק פיתחתי תאוריה בעניין (כשלא מדברים כל היום יש המון זמן לפתח תאוריות).

   זה הולך ככה: לכל אחד יש מוסיקה פנימית בסיסית שמתנגנת בתוך גופו כל הזמן, בווליום נמוך, והיא זו שקובעת את הקצב שבו הוא חושב, אוהב, כותב ומתלהב (את המתלהב, למשל, הוספתי עכשיו בגלל המוסיקה הפנימית שלי). אם תפסיק לקרוא ותעצום עיניים לרגע, תוכל לשמוע את המוסיקה הפנימית שלך (או את השכנה מלמעלה צועקת על הילדים שלה). בכל אופן, המוסיקה הפנימית הזאת משפיעה גל על סוגי המוסיקה החיצונית שאנחנו אוהבים. בדרך כלל אנשים יחפשו מוסיקה חיצונית שתחיה עם המוסיקה הפנימית שלהם. לדוגמה, מי שרוחשת בתוכו מוסיקה מטורפת, יקנה דיסקים שמתאימים למוטרפות הזאת, שנותנים לה את הרקע המתאים, שמאזנים אותה בלי להתרחק ממנה יותר מדי. מי שהמוסיקה הפנימית שלו מתאפיינת במתח סמוי, יחפש מוסיקה חיצונית שתפרק לו את המתח. ואותו דבר עם בני אדם. אם חשבת שאנשים בוחרים את בני הזוג שלהם לפי מראה, כסף או חוכמה, טעית בענק. דייט ראשון הוא בעצם קונצרט. אנשים אוכלים, שותים, מגישים אחד לשני את הרזומה, אבל בעצם הם כל הזמן מקשיבים למוסיקה הפנימית של מי שמולם. הם רואים אם הם יכולים לנגן איתה, אם האקורדים מתאימים, ורק אז הלב שלהם מחליט. וגם אחר כך, זוגות לא נשארים ביחד בגלל שיש להם שיחות מעניינות, או בגלל שהיא שונה מספיק מאמא שלו והוא דומה מספיק לאבא שלה, אלא בגלל שהמוסיקה הפנימית שלהם משתלבת לאורך זמן, ואם היא לא משתלבת, אם היא דומה מדי או שונה מדי או רועשת מדי, לא יעזור בית דין. ולא טיפול זוגי. באיזשהו שלב זה יצרום, או לה או לו.

   או שלא. כל התאוריות מתבלבלות ברגליים כשזה מגיע לאהבה."

   "כל דבר על פני האדמה לובש צורה ופושט צורה בלי הרף, כי האדמה היא דבר חי; ויש בה נשמה. אנחנו חלק מהנשמה הזאת, לכן רק לעתים רחוקות אנחנו מבחינים שהיא פועלת למעננו. אבל בחנות הבדולח בוודאי הבנת שאפילו הכוסות שיתפו פעולה אתך בהצלחה שלך."

   הנער הביט אל הירח ואל החולות הלבנים, וזמן מה חשב על זה. "אני הסתכלתי בשיירה בזמן שעברה במדבר," אמר לבסוף. "השיירה והמדבר מדברים באותה שפה, לכן המדבר מרשה לה לעבור. הוא בודק כל צעד שהיא עושה, לראות אם היא נעה בקצב אחד איתו, ואם כן, היא תצליח להגיע לנווה המדבר."

   "אילו היה כל אחד מאתנו בא הנה עם הרבה אומץ אבל בלי להבין את השפה הזאת, הוא היה מת ביום הראשון."

   הם המשיכו להסתכל בירח ביחד.

   "זה הקסם שבאותות," אמר הנער. "ראיתי איך מורי הדרך קוראים את האותות במדבר, ואיך הנשמה של השיירה מדברת עם הנשמה של המדבר."

   אחרי זמן מה דיבר האנגלי: "אני צריך להתבונן יותר בשיירה."

   "ואני צריך לקרוא את הספרים שלך," אמר הנער.

....

"לבסוף התקרבה אישה צעירה שאינה לבושה שחורים. כד על כתפה, וראשה מכוסה בצעיף, אבל פניה גלויות. הנער ניגש אליה לשאול אותה על האלכימאי.

   ובאותו הרגע נדמה לו כאילו עמד הזמן מלכת, ונשמת העולם גאתה בקרבו. כשהביט בעיניה השחורות וראה את שפתיה בין צחוק לשתיקה, למד את החלק החשוב ביותר של השפה שכל העולם מדבר בה – השפה שכל אחד בעולם יכול להבין בלבו. האהבה. משהו עתיק יותר מן האנושות, קדום יותר מן המדבר. משהו המעורר את אותו הכוח בכל פעם ששני זוגות עיניים נפגשות, כפי שנפגשו עיניים כאן ליד הבאר. לבסוף נפרטו שפתיה בחיוך – וזה בוודאי אות – האות שחיכה לו כל חייו בלי לדעת זאת. האות שניסה למצוא בכבישים ובספרים, בבדולח ובדומיית המדבר.

   זאת שפת העולם בטהרתה. שום דבר לא נדרש לה, כשם שהיקום הנע בתוך הנצח אינו צריך הסבר. מה שהרגיש הנער היה שברגע הזה הוא עומד מול האישה של חייו, וגם היא בלי מילים ידעה זאת. הוא היה בטוח בכך יותר מבכל דבר בעולם. הוריו וסביו הסבירו לו פעם שלפני האהבה מתארסים, לומדים להכיר זה את זה, דואגים שתהיה פרנסה מסודרת, ואחר כך מתחתנים. אבל אולי מי שאומר כך מעולם לא ידע את השפה הכלל עולמית. כי כשאתה נכנס לתוך השפה הזאת, קל להבין שמישהו בעולם מחכה לך, אם בלב המדבר ואם במרכזה של עיר גדולה. וכששני אנשים כאלה נפגשים ומבטיהם מצטלבים, העבר והעתיד נעשים חסרי חשיבות. רק הרגע הזה קיים, והביטחון הלא יאומן שכל מה שתחת השמש נכתב באותה היד. זו היד המעוררת אהבה, ובוראת נשמה אחות לכל אדם עובד, ולכל אדם המחפש אוצרות תחת השמש. כי בלי אהבה כזאת לא תהיה משמעות לחלומותיהם של בני האדם.

   מכתוב, אמר הנער בלבו."