עומדת מול החלון, לבד. מסתכלת על הסערה שבחוץ.
לא מתקרבת לסערה שבליבי. עוד ברק שפוגע באדמה ומפלח את השמיים, כמו סכין שננעצת בליבי. עוזרת לטיפה ועוד טיפה ליפול מתוך עיני, כמו הגשם.
שוב, נשארתי פה לבד. פגועה, כועסת, בודדה. שוב אני הטיפשה.
שפגעו בה והיא מנסה לפתור את הבעיה. ושוב, אני זו שרצה אחריו, כמו מטומטמת.
ושוב אני זו שיושבת אח"כ כועסת על עצמי שנתתי לעצמי שוב להתנהג ככה.
ושוב אני זו שמאמינה לדבריו, ומקווה שכן יהיה שונה. עושה צעד קדימה ו2 אחורה.
שפעם אחת הוא ייתנצל, ירוץ, ינסה לפתור. שפעת אחת הוא יבין.
הוא לוקח ממני את כל האושר. בכל מובן. הוא לוקח ממני את הרצון לכתוב מכתבי אהבה, לכתוב שירים כמו פעם. הוא אפילו לוקח ממני את הרצון לכתוב שירים עצובים. הוא לוקח ממני את ההשראה.
פעם הוא היתה הסיבה לכתיבה שלי. ועכשיו הכל נשבר. הכאב שבתוכי לא ייתואר במילים. לא ייתואר בשום דרך. הכל עמוק בפנים. ואיש לא יוציא את זה החוצה. זה קורע אותי שובר אותי! ואיש לא יבן ולא יידע. איך אפשר לאהוב אדם שגורם כל כך הרבה כאב?!
לא יודעת מה הוא מרגיש, לא יודעת כלום עליו. הוא כמו זר בשבילי.
רק יודעת מה הוא משדר ואיך הוא מראה "אהבה".
ואני אמשיך לעמוד כאן מול החלון, לרצות להעביר את הזמן אחורה לימים שבהם הייתי קטנה ולא היו לי בעיות בחיים. אני אמשיך להיות כאן נושמת, אך מתה מבפנים. בלי רגש, בלי שמחה ואושר. רק כאב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
