הבלוג שלי הוא בלוג פרטי ואיש לא יגע בו בלי רשותי

(נכתב ביום שחזרתי מקוריאה)

היי! שבתי הביתה. הטיסה היתה די איומה, ישנתי שעה נורא ואיום, שעה לא. כל זאת במשך כעשרים וארבע שעות. זה כולל גם שינה בטרמינלים השונים בדרך.

שברתי שיא אישי והצלחתי שיבדקו לי כל תיק פעמיים עד שלוש פעמים. אפילו את התיק ששלחתי מקוריאה (שפתחו לי שם פעמיים) לקחו אותי לזהות בשדה התעופה שארל דה גול ולפתוח Yet Again. זה די בלתי נסבל לנסוע לבד בימים אלה. ישר חושדים בך.

החוויה הקשה ביותר היתה לפגוש את אחיי הישראלים בשארל דה גול. מזעזע. אחרי שהתרגלתי שכל הזמן קדים לעברי ואני קדה חזרה, מחייכים אליי, ומתייחסים בכבוד מינימלי, די נפלתי מכסאי (הפרוורביאלי) למשמע תלונותיהם, ויכוחיהם ודרישותיהם המגוכחות.

לקוחה זועמת לדייל קרקע: "אז מתי אנחנו טסים?"

דייל מבוהל: "בעוד כשעה."

לקוחה זועמת: "מה השעה? אחת עשרה. רשמתי לי." <מפנה את ישבנהּ העצום בפומפוזיות והולכת כמו שארל דה גול בזמנו.>

היא תראה לו מה זה, אתם מבינים? אם בעוד שעה המטוס לא יתיצב בדום מתוח לפקודתהּ, הדייל הזה גמור.

ככה זה. הלקוח תמיד צודק.

עוד שעה חלפה,

בשדה התעופה,

אנשים שוטים עלו בשביל המפותל.

גבר נאנח

את הגייט פתח

מכרטס לכל הקהל,

כמו קורא:

הביתה, הביתה,

באה עת לחזור,

אל המרק

המפוקפק.

אל הצפיפות והעשן.

הביתה, הביתה

טרם רדת אור.

לילות חמים,

מהבילים,

קרבים עכשיו לכאן.

עד עלות השחר

מתפללת לשינה,

שבויה בחגורת בטיחות

אני חולמת על נוחות.

אני שומעת קרם לחות? (*)

הביתה, הביתה,

כי עוד לא ניתן

כל מה שהובטח לנו מזמן

(*) - טוב, אני מודה שזה קצת סטרצ'ד, אבל מדובר בדיילות עם קרם לחות שמפזזות מצד אחד לשני של המטוס ומתנגשות לי ברגליים כשאני בסה"כ מנסה לישון קצת.