הבלוג שלי הוא בלוג פרטי ואיש לא יגע בו בלי רשותי

או "חנו בכ"ה, הסיפור האמיתי." או "סעומו המכבים האלה, שוב הרסו לנו את הכפר."

לפני שנים רבות, בארץ רחוקה רחוקה בשם "יהודה" חיו גברים, נשים, זקנים וטף, תחת שלטון יווני. עם השלטון הגיעה הקידמה. מיני מזון, משקאות, מנהגים ומסיבות שהיו נהוגים בשאר הקיסרות הגיעו עתה גם ליהודה הקטנה. רבים מתושבי יהודה (שנתקראו "יהודים" כמו שתושבי יוון נקראו "יוונים") החזיקו באמונות מסורתיות ובדרכים מיושנות שעברו מאב לבן, ואילו אחרים החלו לראות את יופיה של הקדמה, העונג שבאכילת מיני מטעמים שקודם לכן לא היו מגיעים אל שולחנם בגלל צירי הסחר, ועוצמתה של התרבות החילונית, השירה, התיאטרון, הפילוסופיה בתי העינוגים ותרבות היין.

בתי מרחצאות נפתחו כמו סניפי מקדונלד'ס, משורר היה לא רק מי שלא הצליח בחשבון, ובאופן כללי התרבות ההלניסטית המתירנית והמשחררת משלה בכיפה (דו המשמעות איננה מכוונת.)

באותו הזמן בכפר קטן, חיה משפחה רשעה. היו הם צרי עין ולא הסכימו שבני עמם ישנו את הילכותיהם. "מי ישמע כדבר הזה!" אמר אבי המשפחה מתיתיהו הרשע. "שלא כולם יתנהגו כמוני!" ומיד אסף את כל בניו, והדביק להם שמות אויליים: יוחנן הגדול, שמעון התרסי, יהודה המכבי, יוחנן הוופסי ואלעזר החורני. וחורני הוא אכן היה. סיפורים לאין קץ נשמעו בכל רחבי יהודה על הגיינת הגוף הירודה של אלעזר ובגדיו המיושנים שעברו קודם אצל ארבעת אחיו הגדולים.

יום אחד היתה מסיבה גדולה בכפר. חייליו של המלך אנטיוכוס הביאו עצים למדורה גדולה, כמה סירי פוייקה, בצלים, תפוחי אדמה, שיפודים, חזירים, יין, בירות ועשו שמייח. יוחנן הגדול עבר שם חמוץ פנים, הוא עבר את המכסה הקלורית היומית שלו עוד בצהריים, וידע שאם זה ימשיך ככה יפסיקו לקרוא לו "יוחנן הגדול" ובסוף עוד יקראו לו "יוחנן הדובוז". אז כשהזמינו אותו לאכול הוא סרב. "נו, באמאשך יוחי, אתה חייב לטעום מהספריבס" אמר לו מארגן המסיבה. "לא, לא, באמת אכלתי כבר יותר מדי" אמר יוחנן והביט בעיניים כלות בצלע נוטפת השומן. "עזוב אותך דיאטה עכשיו, כמה פעמים כבר כל החבר'ה מתאספים ועושים מסיבה כמו שצריך אחי?" יוחנן כבר עמד להשבר, ואז, משום מקום, הגיע אבא שלו, מתי, והוריד למפקד הצבא את הראש.

"ווּפְּסִי..." אמר יוחנן הוופסי. "אבא!" זעק יוחנן הגדול בכעס. "ככה בחיים לא יהיו לי חברים חדשים!" הוא גרר את רגליו השמנות בזעף והלך הביתה.

בבית הוא סיפר לאחיו מה קרה. "שיט, אני לא מאמין ששכחתי לתת לו את התרופות שלו היום!" אמר יהודה המכבי, שהיה גם הרוקח של הכפר. הוא אסף את כל האחים והם חטפו את מתיתיהו המשתולל מהמדורה וברחו אל ההרים. "אם נחכה מספיק זמן, הם ישכחו מכל הסיפור הזה, ונוכל לחזור. נכון יהודה?" אמר אלעזר. יהודה שתק. "וופסי..." אמר יוחנן הוופסי.

מתיתיהו הזקן מת לאחר ימים לא רבים מדגנרציה של המוח לאחר שלא קיבל את התרופות שלו הרבה זמן. ויהודה המכבי שתמיד קפץ בראש לקח על עצמו את הפיקוד על אחיו ועוד כמה תמהונים שהסתובבו בהרים באותם ימים. הם החליטו לברוח לירושלים ולגדל זקנים כדי לא להתבלט. אבל מכיוון שנגמר להם כל האוכל והמים הם היו צריכים ביאושם, לגנוב ממחנות קטנים של יוונים שהיו בדרך. עד מהרה הגיע שמעם של הבוזזים אל מפקדי הצבא והם חיכו להם בירושלים כדי ללמד אותם לקח. באותו ערב, שמעון התרסי מצא חבית גדולה של שמן שהצבא הסורי השאיר מאחוריו באחד ממחנות הלילה, והחליט לעשות מזה הון פוליטי נאה. הוא לא סיפר לאף אחד שהוא מצא את החבית, אבל הוא ידע שימצא לה שימוש בקרוב. כבר די נמאס לו שיהודה כל הזמן משחק אותה הגיבור.

למחרת נערך הקרב הגדול. בקרב הגדול מת אלעזר החורני לאחר שנפל עליו פיל. "מה זו הלביבה הזאת??" שאל יהודה. "זה אחיך הקטן, דביל" אמר לו יוחנן הגדול. "וופסי..." אמר יוחנן הוופסי. שמעון רץ הצידה והכין לביבת תפוחי אדמה בשמן עמוק ליוחנן הגדול שתמיד הרגיש צורך בפחמימות כדי להתנחם. "בסוף תראה כמו סופגניה" אמר לו יהודה המכבי. " 'תוק, דביווו" מלמל יוחנן בלחיים מלאות לביבות.

ארבעים אלף חיילים יוונים נפלו בקרב הזה. פשוטו כמשמעו. הם נפלו יחד עם איזה צוק שהתרסק. המכבים שמעו רעש גדול, וכשהם הסתובבו, כל החיילים כבר לא היו שם. "וופסי.." אמר יוחנן הוופסי. לכל החיילים היו נשים וילדים בבית. ומאז חנוכה נהיה יום הזיכרון לחייל היווני.

משדבר לא עמד בדרכם של חבורת הפוחזים המדולדלת הם רצו אל בית המקדש. "מה עושים פה?" שאל יוחנן הוופסי. "אנא עארף?" אמר יהודה. יש פה מנורה. בואו נדליק אותה." "אבל עוד לא המציאו את החשמל, דביל" אמר יוחנן הגדול (שלא ממש העריך את יכולותיו האינטלקטואליות של אחיו הצעיר יהודה) "אפשר להדליק אותה עם שמן דההה" ענה לו יהודה בעודו מגלגל עיניים ומנענע את ראשו בבוז. "אבל הלוואוו, שכחת שאנחנו דבקים במסורות ישנות ושלל דברים חסרי כל הגיון רציונלי? ולכן, נגיד, זה שכל השמן שיש פה, נגע בו הילד הקטן של שר הצבא היווני כשהם באו לטעימות שמן, זה עושה אותו ט-מא. מבין? אנחנו לא יכולים לגעת בזה." "אבל זה לגמרי אדיוטי!" אמר יהודה. "אדיוטי אדיוטי, אבל זה מה שאבא היה רוצה." "אבא היה די קוקו" מלמל יהודה והתחיל לחפש שמן שלא היה לטעימות. בסוף הוא מצא כד קטן של שמן מכונות. "זה יספיק רק ליום אחד!" אמר יהודה. "כמה זמן אתה רוצה להשאר בחור הזה, דביל?!" שאל יוחנן. "אני יודע? שבוע, עשרה ימים, אני צריך חופשה." הם הדליקו את המנורה והלכו לישון.

בלילה, קם שמעון התרסי ומילא את הכד מחבית השמן הסודית שלו.

אחרי שמונה ימים די נמאס לו מירושלים והוא החליט לרדת לסיני להשתזף קצת.

ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר, והם חיו באושר ובאושר עד עצם היום הזה.

הכפפה היא הכפפה של חרוטון, למי שתהה.