הבלוג שלי הוא בלוג פרטי ואיש לא יגע בו בלי רשותי

או "מהגיגיה של פרה משוגעת"

מי לא זוכר את הקטע האלמותי מ"שכונת חיים" שבו יוני ואמא של יוני מנסים לגרום ליוני לאכול קובה?

אמא של יוני מעבירה את יוני את כל תהליך הכנת בקובה, מן ההתחלה ועד הסוף, תהליך שמלווה בקריאות התלהבות (תמוהות ביותר) של יוני, דוגמת "מממ סולת! אני אוהב סולת!!" או "וואו! בשר טחון!!! יאאאאםם!!" כן, אתה ילד שפוי.

ולבסוף, אחרי שהוא מפזר התלהבויות קולינריות שהן על גבול הביזאר לכל עבר, מוכנה הקובה, אמא של יוני פותחת את הסיר.. ו..

איכס! קובה!

הילד צורח ובורח.

כמוני כמו יוני, עם בשר. רק להיפך.

רוצה לומר..

מי לא קיבל את הספרונים של אוונג'ליסיטי הצמחונות למיניהם בתקופת התיכון? ספרים מחרידים שמעבירים אותך דרך צרחות הבקר הנשחט בבית המטבחיים, עובדות מזעזעות על עגלים וטליים שמפטמים מרגע הלידה, פרות מנוונות שרירים שלא נותנים להן לזוז. זוועה.

מי לא החליט שהוא צמחוני מיד אחרי שהוא קרא את הספרונים האלה?

ומי נשאר צמחוני ליותר מיומיים? [טוב, יש שניים שלושה, אני לא אומרת. אבל זה לא נורמאלי :]

כזאת אנוכי.

קחו אותי לבית מטבחיים ואני אקיא את נשמתי. עדינת נפש אנוכי.

השמיעו לי את צווחות הבקר ותצטרכו לטפל בPTSD. [הפרעת מתח פוסט טראומטי]

אוששו אותי וקחוני אל הקצב שימשיך וירטש את הפרה המסכנה לחלקיה, ותצטרכו כמויות כפולות של מלחי הרחה כדי להחזירני אל ההכרה.

אבל שימו מולי את שריר הישבן של אותה פרה, צלוי קלות ומפולפל, ו...

יאם! סטייק!

תשמעו אותי צועקת בהנאה מאוששת.

כי זאת יש לדעת, אלמלא הדיסוציאציה הזאת, לא היינו יכולים לאכול סושי, או לעבוד בעבודה שגורמת שיהיה יותר זיהום לסביבה, או לחצות את הכביש, או..

ישנה שכונה אחת לא רחוקה מכאן

גגות לה אדומים ודקל גבה צמרת

שכונה יפה מאד ושמה שכונת חיים

והיא נראית ממש כמו כל שכונה אחרת

זו לא שכונת פאר

ולא שכונה של עוני

ויש בה ילדים כמוך וכמוני

בואו נספר כיצד חיים הילדים

בשכונת חיי-הים..

כן, הם אשכרה שכבו בתוך ארגזים.

טוב. עכשיו צימר.

ותודה למפלצת שנתנה לי קיפוד-אמבטיה במתנה.