הבלוג שלי הוא בלוג פרטי ואיש לא יגע בו בלי רשותי

לונדון.

כולם ישנים.

רק שני השובבים שלנו נוסעים עם חאפר פולני שעובד עם איזה ישראלי שעושה הנחות לישראלים בדרכם לסטנסטד. ככה הנסיעה עולה "רק" 500 שקלים.

כן.

המחירים בלונדון הם חרפה שאין כדוגמתה.

סטנסטד. שדה תעופה קטן ושומם, אחד מארבעה שסובבים את לונדון, קרוי בפינו בחיבה "סטנדסטיל".

הסיבה לכך שנוסעים דרך סטנדסטיל, היא חג הפסח המתרגש ובא ביום שלמחרת.

הלילה יורד. ומתוך מחילותיהן זוחלות עכשיו החוצה משפחות-משפחות של דוסים בדרכם לארצישרואל. מטוסים על גבי מטוסים פורקים כבודה של עשרים מזוודות גדולות לנפש. אמהות ממלמלות "בזכות השם יתברך, אנחנו נוסעים לארץ הקודש, את רואה שושנה?" מסתכלים. הנה שושנה. שושנה היא ילדה לונדונית מגניבה ביותר, דוברת אנגלית בלבד, לבושה בגדים מגניבים. אבל אין לה שום סיכוי בעולם הזה. ואתם יודעים למה? נכון.

כי ההורים היקרים שלה קראו לה שושנה. שושנה!... ג'יזז קרייסט...

פתאום שומעים קול, בפלצט גבוה במיוחד. נפתוּלי!! נפתולי קום!! מחפשים את האישה עם הקול מנתץ הזכוכית. ואין.

ואז שוב! נפתוּלי! מזהים את נפתולי. ילד בן שלוש.

נכון שאין ילדים בני שלוש מגעילים? אז זהו. שלא נכון. זה היה הילד הכי מגעיל שראיתי בחיים שלי. אני אפילו לא יכולה להסביר למה. הוא לא היה מכוער, חוץ מהראש המגולח עם הפיאות בצדדים. אבל דוחה. פשוט דוחה. ואז זה קורה שוב. הפלצט הצפצפני: נפתולי! אל תישן עכשיו! יד גדולה חובטת לנפתולי קלות בראש ואז צובטת אותו. שלא ירדם.

אמרתי "יד גדולה"? טעות. יד קטנה.

דוס. בגובה שלי, אחרי כובע. שמן, שעיר ובשרני, עם קול של סריס.

- "אולי תֶתֶן להם לישון?" - אומרת אשתו הקטנה והמכוערת אף יותר.

- "אבל אז איך הם יראו שאנחנו עולים למטוס?" - מצפצף אבו-נפתולי.

זה באמת מה שחשוב באחת בלילה. האין זאת?

במבה: ...ואז פונים שמאלה, ומעל למסעדה יש שלט שחור עם תולעת כתומה. אני חושבת שזה הטקסט שמנסה להגיד איך קוראים לה. אם את מצליחה לקרוא את זה, אמרי לי מה זה.

מגיעים. באמת תולעת כתומה. כתוב בה (אני מנסה לשחזר)

החתולי מיד הפך את זה על הצד וקרא "חָתָלְתוּלָת!" הגיוני. לא?