כביש שבעים.
דרך אספלט חמקמקה שמשתרעת על פני ואדי מילק, פונה ביגור, מסתמכת ימינה ומיד שמאלה בסומך, אח"כ שמאלה וימינה באחיהוד, חוצה את כפר יאסיף, ואח"כ מתאיינת בצומת חניתה עת הכביש משנה את מספרו וחותר מזרחה.
מדינה אחת.
פעמיים ים ואגם אחד וקדחת גם. הכל קטן. לוקח שעה וחצי להגיע לגורן ובטיול ספונטני של אחר צהריים דרך קרית שמונה, מתמקמים לקפה בראש פינה. כתמיד, כפר יאסיף מספק רגעי השתנקות רבים בשלטים דוגמת "וירוס - מחשבים", חנות המחשבים השכונתית, שכל אחד רוצה לקנות בה. או "רשת ח'ורי פארם".
אבל אין כמו השלט המופלא "חורשת הנופלים" בקרית שמונה. שלט המוצב אחר כבוד על גבי הגדר המקיפה את חורשת האקליפטוס.
אני מתכוונת לזה מילולית. לא "חורשת האקליפטוסים". חורשת האקליפטוס. אקליפטוס אחד.
עכשיו דקה דומיה.
הבצל האשקלוני, הידוע גם בכינויים "שָאלוֹט" ו"אֶשָאלוֹט" מקורו בעיר הפלשתית אשקלון. וחשבנו לנו ששם ראוי יותר הוא "אָשְקֶלוֹטִים".
טוב, אולי יש דבר אחד שמשתווה לחורשת האקליפטוס. כל עשרה מטרים, שלט "בורקסים, בגאטים, לבנה, תה חם".
ואני גורסת: "אל תגידו בְּגָאטים, אל תבשרו בחוצות אשקלוטים".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
