הבוקר שלי התחיל כמובן ב5, כרגיל, בעודי מלווה את אחי לדלת והוא צוחק על שיער הכרית שלי. לקח לי הרבה זמן להרדם ואז ההורים העירו אותי כדי ללכת לים.
הגענו לחוף בת"א שנקרא "חוף המציצים", כאשר לאורך כל תאי ההלבשה מצויירים בחינניות יתרה אנשים שהמציצים אל הנעשה בפנים. אני בספק אם אני רוצה לדעת למה החוף נקרא כך.
הגלים היו די נחמדים, דגל אדום, מטר וחצי ככה, לא משהו רציני. אמא קצת נבהלה ולכן לא ממש הסכימה להכנס. אני פחות פחדנית ממנה (למרות שאני לא ידועה כבנאדם אמיץ במיוחד) נכנסתי לעומק עם אבא שלי. צחקנו על הגלים, אחד על השני והפחדנו אחד את השני בצעקות "מדוזות!" (אבא בחוכמתו עשה את זה כשעמדנו עדיין מחוץ למים). שניה אח"כ הרגשתי ביס די רציני. משהו נשך לי את הרגל בדיוק היכן שנותרה לי צלקת מהניתוח להסרת נקודת חן. ביס עסיסי כזה. צרחתי, הרבצתי לאבא שלי בטענה שהוא הבטיח לי שבחוף הזה, לשם שינוי, אין מדוזות ולא כלום, וברחתי מהמים. שטף דם המניאק הקטן עשה. מה זה הפיראנות האלה ששטות בחופי ת"א?!
חוף ליד היה מציל כל כך קולני, עד שכמעט היה לי נדמה כי המתרחצים עושים לו סוג של "דווקא" כזה. הוא צעק וצעק, במבטא מזרחי כבד, מדי פעם גם צעק משום מה "הופה!!! הופה! הופה! הופ הופ הופ!" (נראה לי הוא היה על איזה עראק) ולא הפסיק אף לא כדי לקחת אוויר.
הלכנו לבית הקפה על החוף, אכלנו בוקר של אייס קפה וקוראסון, שטפתי את עיניי בחתיכים על החוף וחזרנו למגבות שלנו. קראתי קצת מהספר שלי, בעוד שאבא ניסה לשכנע אותי, לשווא אגב, שנלך לשחות, שהדגם לא כאלה נוראיים. אפילו אמא לא הסכימה (אגב, את אמא נשך דג עד כדי כך שירדה לה כמות נדיבה של דם ונשאר לה אף סימן כחלחל לשבוע, חבל שהם לא אמרו לי שזה היה בחוף הזה).
החלטנו לחזור הבייתה. נכנסו לחנייה, הוצאנו ת'אוטו, ומה רואות עיניי? את מר מאיה בוסקילה בכבודו ובעצמו. הוא דווקא די חמוד כשהוא לא מנסה לחשוב. מוזר לראות סלבריטאים סתם ככה ברחוב, אבל גם די חביב מצד שני.
בכל מקרה, עכשיו נוסעים לקניון איילון, לראות סרט או משהו.
מתגעגעת לצפון,
Julius.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
