הסרט "הטינה 2" הולך לצאת למסכינו בקרוב. עכשיו, זו רק אני או שילדים יפניים כחולים וחורקים זה לא הדבר הכי מפחיד שקיים בעולם הזה?
ראיתי את החלק הראשון כפעמיים, ולא הצלחתי אפילו להניד עפעף. כלומר שינה חסרת חלומות. הסרט היה משעמם, צפוי וטיפשי לחלוטין. שמישהו ישמן את הילדים האלה, הם נשמעים כמו דלת עץ שהושארה פתוחה על ציריה החלודים במשך יותר מדי זמן.
במקומכם כבר הייתי מפחדת יותר מהחיסונים האלה נגד שפעת מאשר מילדים יפניים חורקים ורצחניים.
אפרופו מחטים וזריקות, הלכתי גם היום לבדיקת דם. הרופאים שלי הופכים ערפדים עם הזמן, אחרת לכו תסבירו את כל כמויות הדם שמוציאים לי מהגוף בחודש האחרון.
בניגוד לפעם הקודמת, הרופאה האהובה עליי שאבה ממני דם. אך אבוי, כנראה שנשים בקטע של זריקות הרבה יותר סדיסטיות וכלבתיות מגברים, בדיוק כמו המפקדות בצבא.
האישה שלפה מחט, חוסם ורידים (שבשלב כלשהו הייתי מוכנה להשבע שהיד שלי אוטוטו תנשור בגלל הכוח בו היא שמה את הגומי הזה עליי) ומבחנה. כלי נשק אולטימטיביים. היא דקרה בכוח כה רב, עד שהייתי בטוחה ש...(אעעכם, אולי מישהי לא קיבלה אתמול בלילה) היא מנסה איזה תרגיל וודו עליי.
שעות שלמות כבר עברו מאז, אבל עד עכשיו אני לא מצליחה ליישר את היד מבלי להרגיש דקירה של כאב חד, ובאזור התפשט לו סימן כחול חביב. בעצם עזבו כחול- הוא כבר שחור.
המוזר הוא שבהמשך הזרוע התפוצץ לי וריד (כנראה בגלל אותה בדיקת דם), מה שהניב תוצאה של זוג סימנים כחולים ולא אחד. אני נראית כמו הפצוע האנגלי. או כמו נרקומן מהסרט "טריינספוטינג" (אוי, כמה שפולינה הולכת להיות מאושרת מהאיזכור הזה).
נחמד, אה?
היה יום מבוזבז.
אגב, מזל טוב ענקי לאורלי! סופסוף הקטינה כבר לא קטינה!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
