את הפוסט הזה אני בוחרת לכתוב בבלוג הזה, שהיה חלק מרכזי ממני ובזמן האחרון נשכח כלא היה. אולי כי זה תשעה באב וחלק מהשיעור של היום הזה שרק מחורבן מתחילים מחדש, אולי כי עוד חודש יש לי יום הולדת, אולי כי סגרתי את המעגלים שפתחתי עם הבלוג הזה.
אתמול צעדי על הטיילת של נתניה, כמו שאני תמיד עושה כל יום והקאבר של יוסי פרץ ל"לו יהי" התנגן לי בראש ועלו לי פלאשבקים מכל מיני תקופות, אנשים, חוויות. יום שישי היה סגירת המעגל האחרון והאינטימי שלי שעבדתי עליו כל השנים האלו, ומאז אני מרגישה שהחלקים שלי שאבדו בדרך חוזרים לעצמם. שחלון ענק נפתח בתוכי, ורק בריזה עוברת דרכו.
חצי שנה עברה מאז עברתי טלטול בחיים שלי והחלטתי לקחת את עצמי בידיים ומאז עברתי מהפך ויזואלי, תפיסתי ואפילו פיזיולוגי. השינוי הראשון התחיל במעגל הלימודים שעזבתי, ועברתי ללימודי הפיזיקה, ובעוד חודשיים אני אתחיל לימודי לוגיסטיקה. הבנתי שמדעי החברה זה כנראה הקטע שלי. מעגל החברים שלי השתנה, הבנתי שיש מסביבי אנשים שלא יודעים לפרגן, והחלפתי אותם באנשים שכן יודעים לתת את זה. אחרי זה היה מעגל של תפיסה עצמית ולכן התחלתי בטיפול אלטרנטיבי שעזר לי ליצור מה שמעולם לא היה לי: הערכה עצמית. התחלתי לאהוב את עצמי, דברים שלא באמת אהבתי וחשבתי שאני כן העפתי מהחיים שלי, זרקתי את כל הבגדים השחורים שלי והתחלתי לענוד אפילו זהב, צבע שתמיד בזתי לו. מבחינה פיזיולוגית כב ירדתי קרוב לשמונה קילו, החלפתי צבע עיניים, החלפתי סגנון לבוש, אני כל יום מתאמנת ולא מפסיקה לקבל מחמאות.
הדברים השתנו בחיי, חזרתי לצלם ולצייר, התחלתי לבשל, התחלתי לשמוע אפילו מוזיקה אלקטרונית. יצרתי לעצמי הרגלי טיפוח עצמי, ככה שבכל פעם שקורה משהו טוב או לא כל כך טוב שצריך להעלות את המורל - אני מפרגנת לעצמי. ככה בעצם, התחלתי ליצור מעגלים חדשים וטהורים עם אנשים שלא בנויים על חסכים, כמו הקודמים. ככה למדתי להזין את עצמי - ולא לקבל את זה מאנשים אחרים.
התחלתי לגלות את האני האמיתית באופן שלא ידעתי שזו אני באמת. הבנתי שהרבה רבדים ממני היו סוג של מעטפת שרציתי לשדר בגלל החולשות שלי. לא, אין לי מגפיים יותר. האמת שהתחלתי ללבוש ג'ינסים למרות שמעולם לא היו לי בארון, והבגדים של התיכון שהייתי רזה כבר עולים עלי בלי בעיה. התחלתי לרקוד, לשחרר את עצמי מבלי להתבייש. אין ליכבר את חוסר הביטחון שאפיין אותי, ואני לא מתנצלת כבר על כל מילה שניה. התחלתי לחבור אל נשים, ולאהוב את הנשיות שלי. להבין אותה, להקשיב לעצמי ולא להלקת את עצמי על זה. הביקורת העמית שאפיינה אותי הפכה לפרגון עצמי, שעזר לי מאוד לדחוף את עצמי ואת הצמיחה שלי. דרך אגב, אני אוהבת ורוד. אני כל כך אוהבת ורוד שיש לי משקפי שמש פעם ראשונה בחיי, והן בצבע ורוד, ממש לא שחור כמו של הרוב. אני חושבת שזה מה שמייצג אותי, פתיחות וצבע.
אני כבר לא קוראת למיינסטרים "זבל", אני לומדת להנות ממה שיש, ומהאנשים שנתקלים בדרכי. חזרתי לאהוב את הים, אבל בדרכי שלי ולא עם יאכטות של מיליון דולר. אני אוהבת אתהדברים הפשוטים, החוויות הפשוטות ולא המסובכות. השאיפות שלי כרגע עומדות על לקום בוקר ולחייך ולהנות ממה שיש, ולא מה שאנשים שהיו קרובים אלי שידרו - משהו גרנדיוזי לא מוצדק.
יום שישי היה סגירת המעגל האחרון שלי, המעגל האמוציונאלי. רגש מבחינתי תמיד הווה פחד תהומי והעדפתי לא באמת להתמודד איתו.
לאחרונה יצאתי לכמה דייטים, ונהנתי מה, אבל לא המשכתי כי הפעם אני לא רציתי. התחלתי לומר לא, ולדעת מה טובלי ומה לא. מה רצוי, ומה לא, ושמחתי על זה. אני הבנתי שהפעם המניים שלי לחיפוש זוגיות הם כבר לא מחסך אלא מצורך אנושי. הכרתי מישהו שמהתחלה ידעתי שהוא פשוט נכון עבורי, באופן שלא ממש יצא לי לחשוב עליו, נפגשנו בדיוק איפה שאני והאקס נפגשנו לפני שנה, בדיוק באותו מקום, פחות או יותר אותו התאריך. בדרכ אני נפגשת לא מרינה הרצליה, לא בפולג. הרגשתי שאני מתקנת משהו שהתחלתי לפני נה ברגל שמאל, ולמרות שנשארנו עד אור הבוקר לדבר, הפעם לא עשינו דבר חוץ מלהתנשק להחבק, וזה היה נפלא.
הפעם לא אני יזמתי שיחות, לא את הפגישה הזו ולא הבאה. הפעם זה היה כל כך פשוט, ככה גם מהנה. יש בינינו תקשורת טובה, והוא קשוב לי מבלי שאגיד יותר מדי.
יותר מזה, בניגוד לפעם שעברה, אני סוף סוף מרגישה אישה ולא גבר. זו היתה הבעיה המרכזית שלי בכל הקשרים. אני מרגשה נחוצה כמו שאני, ולא משתדלת בכל דרך לתת את ההרגשה של נחיצות של צד השני. אני כבר לא חושבת מה לעשות ומה לא, האמת שזה פשוט זורם לי בטוב. אני לא חושבת איך לרצות את הצד השני, אני לא חושבת מה לעשות כדי שישאר. גם אחרי הדייטים האלו, אני ממשיכה הלאה בחיים שלי עם מעגלים החדשים שלי, ולכן מלכתחילה מונעת את התלות הזו שאפיינה אותי. אין לי כבר צורך במישהו שיזרוק לי עצם לאגו, וטוב שכך.
אז הנה אני. האמיתית.
זה כבר לא מגניב אותי האומללות והמרירות שחייתי בה. בכל יום שחולף, אני מבינה כמה חשוב לחיות את חיים כפי שהם, אושר, תקווה, אמונה, אהבה -כל אלו לא צריכים להיות תלויים בפקטורים של עבר או עתיד. אלו הן תחושות פנימיות שבסופו של יום, יכולות להיות מושגות עם קצת אמון ביכולת. הצלחתי לשבור מחסומים ואמונות שהאכילו אותי כל החיים, ושאני האכלתי את עצמי. הצלחתי להשתחרר מהצלקות שהיו עלי, ואני אומרת זאת היום בידיעה שלמה. אין לי בכלל ספק בכך.
אני יודעת היום שלהיות במקום של האשמה (עצמית או אחרת) וביקורת הורסת הרבה יותר קל מאשר לבנות ולהתמודד. אני יודעת היום שהאמת נמצאת רק בתוכי, ואף אחד אחר לא יכול לתמלל לי אותה או לדעת מה היא. אני מבינה כל כך הרבה דברים. אני כבר לא כועסת על אף אחד מהטיפוסים שלכאורה פגעו בי, אני יודעת שבלעדיהם לא הייתי למקום שבו אני היום. אני בספק עד כמה אנשים מצליחים לעשות מה שאני עשיתי. להיות באמת מסופקת ממה שיש לי, ודרך זה ליצור את ההתקדמות שלי.
אני נפרדת לשלום מהבלוג הזה שליווה אותי בפועל מ2002, למרות שיש כאן כתבים מ2005. הוא ישאר כזיכרון, ולא תו יותר. אני משאירה את החלק הזה מאחורי, הוא כבר לא רלוונטי בעיניי יותר. אני במקום אחר, בתדר אחר, במימד אחר. היו לי פההרבה דמעות בעיקר ששפכתי, ואני מודה שהיה לי מקום להקליד אותן. אבל אני כבר לא רוצה לבזבז יותר את חיי על כאב, צער ויגון. אין משהו חדש במקומות האלו עבורי שהם יכולים להציע.
יש עליות וירידות בחיים, אבל בסופו של יום הבנתי שכולם מגיעים לאותה נקודת סיום, והשאלה העיקרית היא איך אתה מעביר את היום יום שלך.
אני מניחה שאסיים במשפט הסיום של קהלת שהיום אני מבינה אותה יותר מאי פעם -
סוף דבר הכל נשמע, את האלוהים ירא ואת מצותיו שמור
כי זה כל האדם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
