אבל מעבר לדחף, אני גם מאוד זקוקה לפריקה.

החודשיים האחרונים היו ועדיין מאוד קשים, והנה אני נכנסת לחודש השלישי.

בעצם, כבר מיולי שזה ככה, אבל למה למען השם..

למה כל הזמן רע לי כשיש לי אותך

אני מנסה לענות לעצמי, ושוב מתאבקת בצעקות הקוראות "אנוכית! אנוכית"

למה רע לי כשיש לי כל כך הרבה

וזה לא סתם רע, זה לא סתם בכי, זה כל הזמן, זה מאוד לבד. רק כשאני איתך טוב לי

ואני לא רוצה שזה יהיה ככה, כי אז אני נכנסת לפראנויות מחשש שאאבד אותך. ואתה הסיבה שאני מחייכת, אתה האור שלי

אז בחודשיים האחרונים מתלווה להכל גם תחושת הלבד. אבל מה זה הכל? הכל זה אבא? הכל זה אני?

אני פשוט לא עושה שום דבר שעושה לי טוב. קיקבוקס בחודשיים האחרונים אני כבר לא עושה וזה רק מגריע הכל, אבל כשהפסקתי הכאבי ברכיים כמעט הפסיקו. אני חייבת לחזור להתאמן. אבל מה זה קיקבוקס בשבילי? זה בשביל הכושר.

אני כבר לא שרה ואני כבר לא כותבת ואני כבר בקושי מדברת

אני מדברת, אבל סתם

ואין בי עומק ואני מרגישה ככ שטחית ומגעילה, בדיוק מה שאני שונאת. והשנאה העצמית הזת הורסת אותי. כי זה ככ הרבה מחשבות.. ככ הרבה מחשבות שפשוט שורצות לי בראש והוא כל הזמן עובד ואובד ומפחד ורותח ואני סותרת את עצמי שוב ושוב בכל דבר שאני עושה

זה לא שתמיד דיברתי ושפכתי את רגשותי בפניי אנשים, אבל הרגשתי בטוחה. הרגשת בטחון לא ברורה שכן יש למי לגשת, ולמי לבכות אם ארצה.

ושלא תבין אותי לא נכון, אהובי, אני יכולה ורוצה לדבר איתך על הכל, אבל אני גם צריכה חברה. אני צריכה אמא. אני גם צריכה את רחלי. אני צריכה מישהו שידריך אותי באפלה הזאת כי אני כבר אבדתי

הייתי מוקפת חברים ואנשים והייתי מעורבת והשפעתי, והשפעתי לטובה. והייתי משמעותית! עכשיו אני מתרפקת על היכולות שאין להם ביטוי. אבל הם שם! אני יודעת, איפשהו, עמוק בתוכי. שלא כביתי, שלא נגמרתי

רק נגמר לי הכוח

להתמודד

עם אבא ועם אמא ועם כרמל ועם המורה לאנגלית והמורה לביולוגיה ועם עצמי בעיקר, בעצם גם עם אבא בעיקר, אני חושבת

טוב, אבא תמיד היה המקור לכל הרע

בתקופה האחרונה אני לא מצליחה לדבר עם אמא. זה אנוכי מצדי להגיד שהיא מרוכזת בעצמה- כי תודה לאל הגיע הזמן, אבל היא נטשה אותי ברוחה.. היא לא איתי. אני לא רוצה שהיא תהיה לצדי, אבל אני צריכה מילה טובה, אני צריכה הרבה מילים טובות. ואני צריכה הרבה אוזניים שיקשיבו לי! כי יש לי ככ הרבה להגיד וככ הרבה רצון לשפוךךךךךךךךךךךך ככ הרבה שדבירם שגועשים בי ככ הרבה זמן

אבל לפני הכל,

אני צריכה חיבוק שיפתח לי את הלב. אני צריכה חיבוק חם שימיס מנעול פלדה ענק ויפתח שער למילים שלי, וגם שער לבכי. כי זה לא בא בנפרד.

הכל נמצא מעבר לחיוך שהוא אמיתי! באמת, אבל פשוט למדתי לחיות עם זה. וזה לא טוב! זה לא טוב בכלל. כי אני מדחיקה הכל הכל. אני מגיעה לנקודת רתיחה, ממתעצבנת , בוכה קצת, בולעת את הביכ ויאללה נקסט. זה לא צריך להיות ככה! אני מספיק נבונה כדי להבין את זה.

ואמא כבר לא מחבקת, ואמא לא מקשיבה. ועם אמא אי אפשר לדבר על הכל.

אני צריכה את רחלי, אבל אני לא רוצה לבכות לה

אני צריכה גם את אורן

אני צריכה גם את דני, כי אני אוהבת את דני ואני סומכת עלייה למרות שאני יכולה לספור לא הרהב יותר מיד אחת את מס' הפעמים שראיתי אותה.

אני צריכה את כל החברים שיכלתי לדבר איתם. אני לא צריכה לדבר על הכל, אני לא רוצה גם. אבל הדברים הקטנים שהם ככ קריטיים כרגע, כי אני ככ שבירה.

אני צריה את הצומי, כן. אני צריכה את האכפתיות אחרת נוספת תחושת האפסות על ערמת הנחיתות שאני קבורה תחתיה.

אבל מי אני מגיע לי כל זה? אולי זה הרבה מדי? אני לא עושה שום דבר טוב באמת אז למה מגיע לי טוב