פתקיות דביקות

לא זוכר בדיוק בן כמה הייתי כשראיתי לראשונה את הסרט על האחים בלוז. בוודאות זה היה הגיל שבו מוסיקה עדיין משאירה עליך רושם מאוד עמוק. בבית נוגן בדרך כלל מין מיקס מוזר של שירי ולדימיר ויסוצקי, החיפושיות, אלביס פרסלי ובוני אם. (מכירים את טמבל ואגדה מוזרה של ארקדי דוכין ? אז במקור זה ויסוצקי. שום קשר לתה)

לאט לאט, בהשפעת אחים גדולים של חברים התחלתי להתוודע לפינק פלויד, דיפ פירפל ושאר הרוק המתקדם.

כיוון שאינטרנט לא היה בזמנו, היינו מחפשים את מילות השירים במוספי האם טי וי של ראש אחד ומעריב לנוער. זה היה קשה, שכן לרוב, פורסמו שם מילים של השירים הכי חדשים. על הדרך גם יצא לנו ללמוד אנגלית.

יום אחד בסופ"ש, בערוצי זהב (אחד הגלגולים המוקדמים של הוט), הקרינו את הסרט המדובר. ליפני זה לא ידעתי על קיומו של הרית'ם אנד בלוז. בסרט משתתפים ארית'ה פרנקלין, ג'יימס בראון, ריי צ'ארלס ועוד כמה אגדות. לשמוע בפעם הראשונה אר אן בי עם כוכבים כאלו, זה כמו לראות משחק כדור-סל ראשון בחיים עם הדרים טים של ג׳ורדן, ג׳ונסון, בריאנט, בירד וכל כוכב אחר שתרצו לזרוק לשם. אם גם עולם הכדור סל זר לכם, אז דמיינו כל דבר הקרוב לליבכם והרכיבו בו קבוצה מנצחת. ההשפעה של הסרט הייתה מידית. רציתי לרקוד. זה אומנם לא בדיוק עמד בקנה מידה עם תדמית הרוקר הקשוח שניסיתי לטפח, אבל לי לא היה אכפת. זאת הייתה מוסיקה משגעת שגרמה לך לזוז. כאשר השגתי קסטה של ריי צ׳ארלז והבאתי לחבר'ה לשמוע, קיבלתי אותה בחזרה אחרי יומיים עם מסקנה חד משמעית: אתה שומע מוסיקה של זקנות.

הזמן עבר. הגיעה הקיץ הקסום שבו טסנו ללונדון. עד היום אני זוכר את חנות הטאוור רקורדס בכיכר פיקדילי על אינספור הקומות שלה ואוספים בחמש פאונד. חזרתי לארץ עם המון דיסקים מהמוסיקה "החדשה" שגיליתי. מה הייתה גדולה אכזבתי, כאשר התברר שאיכות הסאונד פשוט גרוע. החומרים לא עברו רימסטרינג ליפני ההעתקה מהקסטה לדיסק, מה שהסביר את המחיר הנמוך. זה לא הפריע לי כמובן ליהנות מאחד מסגנונות המוסיקה הכי מגניבה שיש.