פתקיות דביקות

בבית של ההורים ישנו חדר שהזמן בו נעצר. אפשר למצוא שם מעמד קסטות מפואר עם אוסף הלהיטים היט מן שלוש, ראש דשה חנוט על המדף ומטען למנגו באחת המגירות. בארון הבגדים שמלא עד אפס מקום בחולצות סוף מסלול ומצעים שהובאו מרוסיה בתחילת שנות התשעים ועדיין לא נפתחו, שוכנת לה קופסת דיסקים מפלסטיק שחור. כל פעם שאני מבקר את ההורים ומרגיש עצוב, הקופסה נשלפת ואני צולל לעבר. הקופסה מכילה את כל המכתבים שבנות כתבו לי אי פעם, מהדייט הראשון ועד לא מזמן.

נשיקות עם שפתון, פרחים מיובשים והרבה ציורים. גילויי אהבה ושירים ואף גזיר שיער קטן שהודבק לכרטיס ברכה מצאתי שם. לא נעים להודות, אך בחלק מהשמות אני מתקשה להזכר וספק אם הייתי מזהה אותן היום ברחוב. אני עובר על המכתבים, מחייך לעצמי ומבין שבעצם אין לי על מה להתלונן, עשרים השנים האחרונות היו מאוד רומנטיות.