עוד מעט נדלק אור...

מי היה מאמין שאני אתגעגע כל כך לג'וליסלנד.

בצבא הכל... גוש חרא [אח. מורה. איפה את היום אה? יושבת לך במגלן עם מגלנים חתיכים] 

כרגע. תקופת הסתגלות מזדיינת. הקורס, הטירונות, הטירטורים, הלמידה, הט"שים, העונשים, המסדר וידואים, רפי הנשק...  

הכל נראה כל כך מצחיק וכייף ולחזור אליו.

הכרתי בנות.... בנות שאם היה אפשר היו נשארות הכי קרובות בעולם.

אבל כנראה שזה לא יקרה. כי ... המרחק בטח כבר יעשה את שלו.

עכשיו, אחר. לבד. כי... ככה זה. תקופת שוקיסטיות ארורה.

בבית הכל מוזר. כמו בדף חפיפה, נשאר לו עניין אחד פתוח מהמשמרת הקודמת... שמשום מה מתעקש להשאר ככה. אני מניחה שכבר לא. לא אחרי זה. 

דברים חדשים נפתחו. איכשהו. בצורה הזויה שכזאת.

יש מצב שסתם דמיינתי את כל אתמול? 

"מים שמחלחלים בסלע... עד שהוא אינו עומד עוד בזה ומתנפץ, אינם אשמים בכך. הם בסך הכל עושים את שלהם.

אבל, אלו הם שניפצו אותו, את אותו סלע שעמד בדרכם."

   "רוחות של תשוקה" סצינת הסיום.

מרגיש נפיץ. ולא כי מישו רצה שככה זה יהיה. כורח הנסיבות, מניחה.  

אח. מים ארורים.

[או קפה מגלילה. אח. בנזונה של קפה.]

וסתם העלה בי גיחוך אתמול-

תמיר:"ווי גמכן את. מה את בחופ [עם דגש בפ'] אה?!

מתחפפת [שוב עם דגש] לי עלק. יאללה יאללה תחפפי [כן כן גם פה יש דגש] לי מהפנים "

אהאעאהעאהאהעא

פתאום זה הכה בי

כבר חודשים שאני מנסה להבין את מי הילה מזכירה לי

קייטי הולמס.

כן. עכשיו אני יכולה למות בשקט.