לשאוף לנשוף

פסחתי על הטרנד הזה בבוז אופייני, קודם כל, לדעתי, אני בכלל התחלתי אותו בפוסטי המבריק "עשרה דברים שאני שונאת בכם", אבל מילא, נעזוב את זה עכשיו.

כמובן שחשבתי להשתתף בזה, ואף חיפשתי כל מני דברים חמודים לספר על עצמי, נגיד, שסדר הפעולות הקבוע שלי כשאני חוזרת הביתה הוא להדליק את המחשב, אח"כ את האור ולאחר מכן להאכיל את הדגים, אבל ויתרתי, כי אני אוהבת לעשות דווקא.

אחר כך שמתי לב, כמו שזו ש ציינה, שכל הכותבים סיפרו את רשימת הדברים שהם היו מספרים לו היו מראיינים אותם בעיתון. אף אחד לא כתב על הרגעים האלה שאנחנו לא מספרים אפילו לעצמנו, מרוב בושה. השניות האלה בחיים שאנחנו עושים הכול כדי להדחיק -

הפעם בה יצאתי עירומה מהמקלחת והאקס שלי הסתכל עליי, ולקח לו שנייה אחת יותר מדי להסתיר את הגועל.

העלבון כשברוכין החליט שלא ראוי שיהיה לי בלוג ב"רשימות", ועלבון המשנה כשראיתי שהוא אפילו שלח לי את מכתב הסירוב הסטנדרטי.

הזעם שאני מרגישה כשמישהו נוהג בי בחוסר נימוס ואני לא יכולה לפוצץ אותו במכות.

העובדה שעזבתי תואר באונ' כי ידעתי שעמוס עוז לא יאהב את סגנון הכתיבה שלי, ולא הייתי מוכנה לראות את העיניים הרעות שלו מסתכלות עליי כשהוא מעביר ביקורת.

יש פה עשרה דברים?

the truth shall set you free? לא, אבל זה עושה רושם נורא איכותי, לא? חשיפה מה-זה אמיצה. צללתי לתהומות נפשי ושליתי את מיטב החרא. אפילו כתבתי את זה בגוף ראשון. אבל הנה, גם הכתיבה של הארד-קור כזה כבר עברה עיבוד אמנותי, "איך תתארי חוויה קשה בלי להפעיל שום סחיטה רגשית", כאילו שזה שווה משהו, ריימונד קארבר עשה את זה, יותר טוב. ומאחור, בתור מחכים עוד דברים, הרבה יותר מעשרה, שלעולם לא ייכתבו.