היום הסתובבתי בשוק הפשפשים הנחמד שמוצב בכיכר דיזנגוף מדי שישי, ושמתי לב לתופעה שמתחוללת אצלי בכל פעם שאני מבקרת בשוק פשפשים: תוקפת אותי תשוקה עזה למאפרות קריסטל, סרוויסים מפורצלן וברבורי חרסינה. אני מנסה לשכנע את עצמי שאני רוצה את הדברים האלה בשביל הקטע, אבל האמת היא שנשמתי, נשמת מטרונית פולנייה, מתרחבת למראה קנקן קפה של אורגינל של "רוזנטל", שעליו פרח מכוער להדהים, ואנקת תשוקה בוקעת משפתיי החרבות למראה כלי לבונבונים מחרסינה, מעוטר בוורדים, אקסטרה קיטש.
אבל הנה, גיליתי מי אחראי לקדחת השיפוצים שנפלה עליי: המהמם. בטח את המהמם המשפט הזה די מצחיק, כי כבר הרגלתי אותו לזה שהוא אשם בכל דבר, החל מהטפמרטורות האיומות וכלה בזה שהשיער לא מסתדר לי, אבל לקדחת העיצוב הוא באמת אחראי: חומר הקריאה שיש לי בשירותים זה הקטלוג של "איקאה", מה שאומר שבכל פעם שאני שם, אני שוב מעלעלת בדפים מלאי שידות כתומות וכיסויים מסעירים לקליפאן.
אצלי בבית, למשל, חומר הקריאה בשירותים הוא הספר "תחזוקת בעל", אין כמו קצת זעם פמיניסטי בריא בזמנים כאלה.
לדעתי, אם הקטלוג הזה לא יסולק במהרה, אני אחייב אותו בהוצאות השיפוץ, ואולי גם בהוצאות על צלמית החרסינה של הרועה עם שלושת הכבשים סביבה, כל כך בטוב טעם.
תקראו את זה, מאוד מצחיק. אני משתדלת לא להשתמש בשפה מאונגלזת, אבל בורח לי יותר מכפי שהייתי רוצה. אולי, איטס אבאוט טיים, לשים לזה סוף?
לכותבי הביטויים: אנא, בידקו שאתם משתמשים בביטוי במשמעותו המקורית. ולא, התוצאה עלולה להיות די מגוחכת.
שבוע טוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
