לשאוף לנשוף

טוב, חברים, שני פוסטים פוליטיים בשבוע אחד זה משהו שבאמת לא הולם אותי. בפרפראזה על דבריה של גולדה:

"אני אסלח לערבים על שהבנים שלהם הורגים את הבנים שלנו, אני לא אסלח להם על שהם גורמים לבנים שלנ להרוג את הבנים שלהם".

 כך אני לא אסלח למתנחלים ההם שהפריעו לניתוק הקדוש שלי. מאז שהתחילה ההתנתקות הזו אני כל הזמן על סבב Ynet, NRG, Walla, והארץ, בודקת מה התחדש, מה המגיבים כותבים, מה הילדה מרגיזה הזו, רננה מרמלשטיין כתבה הפעם, איפה יש מגיבים שמלאנים, איפה מגיבים ימניים, מה הלך הרוחות, ומה כבר התפנה שם.

עכשיו אני מתפעלת מהימניים ש"נגמרה להם המדינה", וואלה, לא מקסים? כי אני, כשהם הפכו את המדינה שלי למדינת אפרטהייד שגרמה לי להתכווץ בבושה נוכח מעשיה, כשהמדינה הזו לקחה את האחים שלי להגן על ישובים בשטחי א"י הקדושה למרות שזה נגד את האידיאולוגיה שלהם, לא אמרתי שנגמרה לי המדינה. זו אהבת המולדת והציונות שהם כל כך מתגאים בה? ברגע שהמדינה מקבלת החלטה שנוגדת את האינטרסים שלהם היא נגמרת? סחטיין.

לפינת הקלישאה המעצבנת: אני כל הזמן שומעת את האמירה שבעצם ישיבתם שם, המתנחלים מגינים עליי בגופם. שאלתי כבר עשרות פעמים איך בדיוק הישיבה שלהם שם מגינה עליי, וטרם קיבלתי תשובה. אם יש ימני בקהל, הוא מוכן להסביר לי איך הישבה שם מגינה עליי? תודה.

פינת הספקטורית: מצחיק איך פתאום היא מצליחה להפיל דברים למקום. הטור השבוע עסק בלמה בנות לא רוצות את הבחור הטוב והמשקיע, ואני התחלתי לחשוב על המשותף לגברים שהתפתחה לי אתם מערכת יחסים רצינית. הם אנשים מאוד שונים, אבל עם כולם היה ברור שני דברים: שהם רוצים אותי, זאת אומרת, לא היו לי חרדות של יתקשר או לא, אבל, וזה אבל חשוב: אף אחד מהם לא היה בכיוון של לבטל את עצמו מולי. היה ברור שאני מוצאת חן בעיניהם, אבל היה ברור מאוד שיש להם גם אישיות.

אני באמת חושבת שזו לא חיבה למנייאקים, אלא רצון לא להיות עם רכיכה. זה לא אותו דבר.

פינת הטיפול: הדגים שלי מתו. חזרתי הביתה ביום ראשון, הבית שלי הסריח, הדגים צפו, על הצד.

ידעתי שהשאטני השתמש לי במחשב בסופ"ש.

- לא שמת לב שהבית מסריח?

- שמתי לב, אבל חשבתי ששכחתי אצלך גרב משומשת שלי.

 שוין.