אני יודעת שאין הרבה דברים יותר משעממים מאשר לספר על חלומות שהיו לי (ולא חברים, עוד לא נולד האדם שיכול לספר חלום בצורה מעניינת, כמו שלא נולד האדם שיכול לכתוב תיאור נוף מעניין, אל תאמינו למה שאומרים לכם, תאמינו לי), אבל בכל החלומות האחרונים שלי, אני מוצאת את עצמי אוספת צדפים. הולכת ענוגות על חוף הים, מחפשת ומוצאת צדפים מעניינים, כאלה עם בליטות, או שבלוליים, וגם כמה אבנים שהים רידד לכדי חלקות מושלמת.
עכשיו, קשה לי להסביר עד כמה התדמית של העלמה המטיילת על החוף ואוספת צדפים רחוקה מהמהות שלי. כל קרבה לחוף גורמת לי נרגנות בלתי נסבלת, תלונות על זיעה, קרעכצנים על החול, ואדמומיות שמתחילה להופיע 32 שניות אחרי שהעור שלי רואה שמש, מה שגורר התקפי חרדה בפני הקמטים האיומים. כן, אני יודעת, אחרי השקיעה, המים חמימים והשמש אינה קופחת, אבל האם זה מבטל את אלמנט החול? לא! ברור שלא! אז מישהו יכול להסביר לי, למען שם שמיים, למה כמעט כל לילה מזוין אני מוצאת את עצמי אוספת צדפים מחורבנים בחוף? אה ?
היום, אחרי אמבוש שלא צלח לגדי טאוב וישיבה מענגת מכדי לתאר בגן, ראינו הט' ואני שני ארגזים מלאי ספרים שמישהו הניח ברחוב. עכשיו יש לי את "ערבסקות" של אנטון שמאס, אין ספק שהוא יראה נפלא על המדף, ממש ליד "האחים קרמזוב" ו"טריסטראם שנדי", חבל שאין לי את "יוליסס", זה היה יכול ליצור מדף רושם נפלא. כן, בהזדמנות הראשונה אני אקנה את יוליסס.
מישהו שאני מאוד מעריכה את דעתו אמר שאני חייבת לראות את "דוגוויל". כבר מזמן החרמתי את לארס פון טרייר. דמויות הנשים בסרטים שלו מחפירות. בכל סרט שלו שראיתי, נשים סובלות ייסורים בלתי נסבלים. אבל אותו מישהו אמר שאני חייבת לראות את הסרט, ולמרבה השמחה (?), היום היה את הסרט ב-TV. הכנתי קרקרים עם שומשום, גבינה לבנה, שוקולד מריר וקולה (אנינת טעם, אכן), וישבתי לצפות בסרט.
מילא הנפחנות הבלתי נסבלת שבהיעדר התפאורה, יש שיגידו שזה משחק במבעים קולנועיים, או משהו כזה. אבל מדהים – שוב הסוציופת עשה סרט שאישה לא מפסיקה לסבול בו, כמה מקורי. טוב, לפחות היא לא מפגרת למחצה, כמו ההיא מ"לשבור את הגלים". טפי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
