אני תלותית מדי. זהו.
אני כבר לא יודעת אם גם היא רואה את זה או שזו רק תחושה שלי,
אבל אני חושבת על זה בכל פעם שאני שוקלת לשלוח הודעה, להתקשר, לומר מילה.
אני מחפשת אישור, תמיד מחפשת אישור.
אולי התחושה הזו התחזקה אצלי לאחרונה כי כבר המון זמן שלא ישבנו לשיחה טובה.
מה לעשות - הילדה נטחנת. ממש ממש נטחנת.
ואני לא רוצה להעיק, אני לא רוצה שהיא תרגיש שהיא חייבת למצוא זמן גם בשבילי, בנוסף על כל שאר הדברים.
אני רוצה שהיא תנוח קצת, כי היא צריכה את זה. אני רוצה שיהיה לה טוב.
מצד שני, אני לא מוכנה לוותר.
ובכל פעם מחדש אני מאמינה לה. ובכל פעם מחדש קורה משהו אחר.
היא רק אומרת מילה, ומכשפת אותי. ואני שלה, לגמרי שלה.
אבל אני יודעת ואני מרגישה שגם היא. היא אולי עוד לא יודעת איך לאכול את זה, אבל בפנים גם היא מרגישה את זה.
יכול להיות שאני חיה בסרט. יכול להיות שכל זה הוא פרי דמיוני הקודח.
אבל אני מאמינה בזה באמת ובתמים.
ואני מתגעגעת.
אני כל-כך כל-כך מתגעגעת.
וגם היא מתגעגעת. והיא אומרת שאני היחידה שמבינה.
כישוף.
כישוף.
אבל אני מוכנה להתערב על כך שהלב שלה פועם חזק לפחות כמו שלי, כשאני מעבירה יד רכה על מצחה, על לחיה.
זה רק אנחנו.
ואין לה את זה במקום אחר.
ואין לי את זה במקום אחר.
ואני מתגעגעת.
אני צריכה להגיד לה.
ובשביל זה אני צריכה לדבר איתה, פנים אל פנים.
זה לא יקרה בימים הקרובים ):
לפחות, אני רוצה לדבר איתה בטלפון, ככה סתם. רוצה לשמוע שלפחות עכשיו היא נחה קצת.
מחר..
עם כל הנדנוד התלותי שבדבר, אני אנסה להתקשר בבוקר. נראה.
אני חייבת.
הגעגוע הזה חלחל עמוק כל-כך, עכשיו אני מוצפת מבפנים.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
